רבע שעה, לפחות, חיפשתי חניה בסביבות רחוב אחד-העם. השעה הייתה
00:45, יום חמישי - מה שהסביר את הצפיפות ברחובות, כי אנשים
יוצאים לבלות בימי חמישי, בניגוד אלי, שסיימתי זה מכבר משמרת
מתישה ולא היה לי כוח אפילו בשביל נחום.
משלא מצאתי חניה, זרקתי את האוטו על אדום-לבן בכניסה לבניין,
עם אורות מצוקה מהבהבים בעצבנות, ונכנסתי לקחת את נחום איתי
להמשך המצוד הלילי אחר חניה. לא היה לי לב להמשיך ולתת לו
לחכות, הוא היה לבד בבית משעה שלוש.
נכנסתי לדירה ומיהרתי לעבר החצר, התרתי הבריח מעל הדלת, ולפני
נחשפה חצר חשוכה ושוממת. כמה כיסאות זרוקים ורטובים מהגשם,
ערסל תלוי ברישול בין שני שיחים גבוהים, שתי קערות - אחת לאוכל
והשניה למים, צינור השקיה ארוך טיפה קרוע בקצה. לא היתה שם
טיפת דשא או ירוק אחר מכל זן שהוא, וגם לא היה שם נחום.
תחילה נבהלתי. זהו, איבדתי אותו, חשבתי. התחלתי לשרוק ולקרוא
בשמו, אבל בקול חלש, כי בכל זאת, השעה הייתה אחת בלילה ולא
רציתי להטריד את מנוחתם של השכנים. לאחר מספר קריאות, פרץ לפתע
נחום מדלת חצר השכנים עם חברו אודי, ובעלי הבית בעקבותיהם.
הצגתי את עצמי בתור השכן החדש לשבועיים הקרובים והם הציגו עצמם
בתור הביביסיטר של נחום לשעות היום. התנצלתי וציינתי שכאב לי
מאוד לדעת שנחום לבד שעות כל כך ארוכות אבל עכשיו שאני יודע
שהם דואגים לו, אני יכול להיות רגוע, ושבדרך-כלל אני מסיים
לעבוד בשעות כאלה אז שלא ייבהלו אם ישמעו בעתיד שריקות וקריאות
לתוך הלילה. אז הם התחילו לחקור אותי לגבי שכניהם המקוריים
ואמרו שלא היה להם מושג שהם אמורים לנסוע. הרגשתי לא כל כך נוח
לאור השאלות, ואמרתי שאני חייב ללכת כי האוטו שלי חוסם את
הכניסה לחניון הבניין ושאני לא מוצא חניה. הם מיד הפנו אותי
לחניון קרוב שידעתי על קיומו אך לא על העובדה שבסופי שבוע
החניה בו היא חינם.
הודיתי להם בחום, לקחתי את נחום, שבמשך כל השיחה כה התלהב
מנוכחותי - או כך לפחות חשבתי - ורק נדנד לי שנצא כבר החוצה.
כשיצאנו אל הרחוב, הוא משך אותי בכל הכוח, אך כשהגענו למכונית
והפצרתי בו להיכנס פנימה, הוא פשוט סרב בכל תוקף ומשך אותי לצד
השני. נאבקתי בו שניות אחדות, עד שהוא השתטח פרקדן על המדרכה
וסרב להגיב להפצרותיי. החלטתי לעשות לו תרגיל, התהלכתי אתו עד
קצה הבלוק, והרשיתי לו להריח את העשבים המעטים שבצבצו לפני
מבואות הבתים. ומבלי שהוא ירגיש, סבבתי על מקומי וחזרתי אל
המכונית. הפעם כבר צעקתי, והוא עם פרצוף מסכן ומעט עזרה טיפס
על המושב האחורי. בנסיעה הקצרה ניסיתי לדובב אותו, לא היה כדאי
להעכיר את היחסים כל כך מוקדם, היו לנו עוד שבועיים לבלות
ביחד.
החניתי בחניון הסמוך ויצאנו לטיול רגלי אל תוך הלילה התל אביבי
שלמרות הקור העז, הרחובות בו היו הומים באנשים צבעוניים מכל
מיני סוגים. אני הייתי מותש מהיום הקשה שעבר עלי בעבודה - בגלל
מזג האוויר הסוער ומשחק הכדור-סל, היו המון משלוחים - אבל
דווקא ההליכה השלוה הזו לצד נחום השיבה אלי את כוחותיי. נחום,
לעומת זאת, נראה מלא מרץ. הוא הסתובב אחוז תזזית ורחרח כל
גרוטאה שעברנו על פניה - ארגזים לחים ומעלי עובש, שקיות זבל
גדושות, אלומת ענפים רחבה שנקצצו בטרם עת, צג מחשב ישן - ובכל
מקום הטביע את חותמו בכך שהשתין עליו מעט. אני הצתתי את
הסיגריה האחרונה שנשארה לי והשלכתי את הקופסא אל תוך אחת
מהצפרדעים הירוקות והגדולות שעמדו בפינת רחוב מזא"ה.
ומבלי ששמתי לב, עסוק ביניקת שאכטה ארוכה ומרגיעה, מצא נחום
מקום מאוד לא נוח לבצע את זממו, שהטרידו כנראה עוד משעות
הצהריים, וחרבן את נשמתו בדיוק בכניסה לאחד הבניינים החדשים
ברחוב. כנראה שבגלל זה כל-כך שמח לראות אותי. מפאת מהירות
ההתרחשויות בדירה, לא הספקתי לקחת עמי שקית ניילון כדי לאסוף
את הגללים, וגם כך, הם היו רבים מדי שלא הייתי יכול לאגדם
בשקית אחת. וידאתי מכל הכיוונים שאיש אינו רואה אותנו, והמשכנו
בדרכנו, עוזבים את החרא הכבד מאחורינו להתייבש לעולמים, גם ככה
זה אורגני.
שלוש בחורות נאות ופרובינציאליות עצרו אותי ושאלו באיזה כיוון
נמצאות שדרות רוטשילד. עניתי שזה בדיוק מעבר לפינה ושגם אנחנו
בדרכנו לשם. הן המשיכו ללכת אתנו עד השדרה ובדרך הן החמיאו
לנחום על כך שהיה יפה וחמוד - עלי הן לא אמרו כלום - ושאלו
לשמו. כשהשבתי הן צחקו ושאלו איזה מין שם זה נחום. עניתי שלא
אני בחרתי את שמו.
יחסית לעומס תנועת הרכבים בשני כיווני השדרה, תנועת הולכי הרגל
במרכזה הייתה דלילה ביותר. נחום שמח על חלקת הדשא האורבנית
הקצרה שהקציבו לו הרשויות והחל מזגזג בין שולי הדשא לצד
המדרכה. לפתע חלף על פנינו זוג על אופניים. היא הייתה גבוהה
ורזה עם שיער מתולתל וערמוני, ורכבה על האופניים בגינונים של
בת אצולה בריטית, הוא היה נמוך ומוצק עם שיער חלק ואסוף בקוקו
שהסתיר את עורפו. מפאת החשיכה והמהירות בה רכבו היה קשה להבחין
בפניהם, אך היה נראה שהם יפים מאוד ביחד וכבולים אחד לשניה
בעבותות.
נחום הפסיק את כל פעולותיו והזדקף מתוח, עיניו נעוצות בדוק
געגוע בגבם של שני הרוכבים הקלים שהתרחקו במורד השדרה. הוא לא
הרפה מהם במבטו, ואני ניסיתי למשוך אותו משם בכל כוחי וקראתי,
"בוא נחום, זה לא הם, הם נסעו, בוא חמוד, זה לא הם, אל תדאג,
הם יחזרו..." אך לשווא.
כשחזרנו לדירה סרב נחום לצאת חזרה לחצר, והתיישב לצד שני זוגות
האופניים, שהיו שעונים על כוננית הספרים. שעה ארוכה התבונן בהם
בחוסר אונים ומעש, עד שהתעייף ונרדם.
ש. רוי