אחרי טיול אופניים של חמש שעות עם גבי בנחל אלכסנדר עשינו
מתיחות על הדשא וגבי נכנס פנימה. אני שכבתי לי בשאווה אסאנה -
על הגב, מתחת לעץ האגוז הגדול שבחצר של גבי ועדה - השכנים שלי.
בהיתי מעלה בעץ וחשבתי לי שהוא יפהפה. בשיעור היוגה השני שלי,
שלוש שנים קודם, הייתה לי התגלות - בתום השיעור ביקשה רוקסן,
המורה שלי שעתידה להפוך לחברתי הטובה ביותר, שנשכב בשאווה
אסאנה - כאשר הרגליים והידיים פשוטות לצדדים, בנשימה משוחררת
ונירגע. בשיעור היוגה הראשון שלי הייתי עסוק רוב הזמן בלקלל את
הגוף שלי וגם בלספוג ממנו עלבונות לפחות באותה הלשון, אם לא
גרועים יותר. השיעור השני לעומתו עבר נפלא, במין טקס הודיה
הדדי שלי ושל הגוף שלי. אחרי שיעור היוגה הנפלא שהיה לי, כל מה
שהגוף שלי ביקש הוא להירגע בשאווה אסאנה ולהגיד תודה. רוקסן
סיפרה לי פעם שכשילדה קטנה אחת שאלה אותה מהי התנוחה הכי קשה
ביוגה היא הדגימה לה ונשכבה על הגב. 'אבל זה לא קשה בכלל
בכלל', אמרה הילדה, 'גם אני יכולה', ונשכבה לידה. 'אוקיי',
אמרה רוקסן, 'עכשיו תרוקני את המוח. אל תחשבי על שום דבר'.
לאחר כשלושים שניות התרוממה הילדה ואמרה לה שהיא צודקת. שזו
באמת התנוחה הכי קשה שיש. באמת הרגשתי שסילונים של אור לבן
בוקעים מבין אצבעות ידי ורגלי. סילון לבן של אור בקע מראשי
וגופי נעטף כולו בהילה לבנה מרפאת. קולה של רוקסן נסחף אלי
ממקום קרוב מאד לאזניי אך במרחק מיליון קילומטרים: Inside you
there is a little child. Listen to him. Reach out towards
him. He is you. ברגע זה העביר המוח שלי הילוך לניוטרל. האור
הלבן שב והציף אותי. פסים של אור. בתוך הפסים התערסל לו אבק.
אבק קליל כזה ששט לו בעצלתיים דרך פסי אור כשכמעט אין רוח. בין
הפסים הלכה ונחשפה תמונה. תמונה של עלים ירקרקים וענפים, דרכם
חודר האור והשמש המנצנצת מביניהם היא זו ששולחת אותו. ישר אלי.
האור שוטף אותי ואת כל העולם שלי. חשתי בעץ נלחץ אל חזי, אל
פנים רגליי ואמותיי, ועתה הפניתי את מבטי כלפיו. קרוב קרוב אלי
היתה הקליפה הריחנית שלו, ואני, כמה מטרים מעל האדמה, מחבק את
העץ בכל הכח. באהבה אדירה פשוט על זה שהוא מאכלס את אותו העולם
איתי. כמוני. נמלה יוצאת מתחת לאחד מקפלי הקליפה ומתחילה לטפס
מעלה. נכנסת ויוצאת מן הקפלים. אני מטפס בזריזות בעקבותיה ואני
מאושר. כל שאני רואה מסביבי הוא עץ האגוז הזה וקרני השמש
החודרות דרך ענפיו. אני כבר גבוה מאד עכשיו ומחבק שוב את העץ.
אסיר תודה. אני מתחיל לבכות מרוב אושר. לא אכפת לי מכלום בעולם
הזה. רוצה שהרגע יימשך לנצח. לאחר פרק זמן שאין מספר שיוכל
לתאר (יש לי חבר שהיה עונה על זה ב'דקה ארבעים ושש'), נעשיתי
מודע אט אט לכך שאני שכוב על גבי ובוכה בחדר מלא באנשים שאיני
מכיר. יכולתי ממש לחוש באני המוכר שלי משלב את מוחי בחזרה
להילוך ראשון ואז שוב, כרגיל, מעביר עוד ועוד הילוכים עד לקבלת
ההחלטה הרציונלית-אמוציונלית: לבכות זה טוב. זה משחרר. זה
בסדר, ילד, תבכה עוד קצת, לא יזיק לך. קול פעמון קליל, מענג,
מזכך נשמע. מחזיר את התודעה וההבנה למציאות. צלצול אחד ואז עוד
אחד. האנשים בחדר עוברים אט אט לישיבה, חוזרים ממסעותיהם אל
המזרון, אל האוויר הנכנס ויוצא מריאותיהם בשליטה מחודשת. אנחנו
שרים את האום שלוש פעמים כשאני עדיין בוכה. אני מושך באף חופשי
ובאור הנרות המעומעם שרוקסן הדליקה בחדר אינני בטוח אם מישהו
יכול להבחין אבל לא כל כך אכפת לי. שהדמעות יתייבשו מתי שבא
להן. בחיי כאדם מבוגר בכיתי מרוב אושר אמיתי כזה פעמים כה
ספורות שממש לא שמתי זין. אחרי האום אמרנו תודה בשקט ואז שתינו
תה בשתיקה. רוקסן הגניבה אל פני המחייכות-דומעות חיוך דואג.
חייכתי אליה בחזרה דרך הדמעות אבל ראיתי שהיא עדיין דואגת.
כשהאור הראשי נדלק היא מיהרה לכיווני ושאלה אם אני בסדר. I'm
fine. אמרתי. Thank you so much, הוספתי ונראה לי שהסמקתי קצת
והיא נרגעה וחיבקה אותי. התחלתי לבכות שוב. שתי בחורות שעדיין
לא הכרתי חייכו אלי ואז חיבקו אותי גם הן. נזכרתי פתאום בקבוצת
התמיכה מפייט קלאב - אדוארד נורטון ג'וניור לפות בין ה-bitch
tits של Bob. התחלתי לצחוק. הבכי עזב אותי עכשיו לגמרי ועץ
האגוז נגוז לו אל מקום של כבוד באחורי התודעה שלי.
שלוש שנים אחר כך, תחת עז אגוז אחר, רגוע אחרי טיול אופניים,
מצאתי את עצמי מתאמץ להבין את הסימנים. הניגוד של כל הצבעים
שמסביבי כאילו פקח את עיני עוד יותר מכפי הרגיל. ושרירי הפנים
שלי, תחת פקודתי, רפו כולם. ענפי העץ - מערכת סבוכה של וורידים
דקיקים אפורים הובילה בחיבורים עדינים אל העלים. כל ההסתעפויות
הסתיימו באשכולות עלים ירקרקים של תחילת הקיץ. צבעם הירוק-בהיר
העז של העלים הצעירים על רקע השמיים הכחולים מילא את כל שדה
הראיה שלי ואת כל חושיי. לפתע התיישב עורב על ענף בדיוק מעלי.
חייבת להיות טמונה כאן איזו משמעות, חשבתי. מבט מדוקדק יותר על
העורב גילה כי הוא נושא דבר מה בפיו. שוב חשבתי שחייבת להיות
טמונה כאן משמעות נסתרת. ברגע זה. מהפך כלשהו בחיי שהעורב
מסמל. העורב הפנה את מבטו עכשיו וראיתי את הדבר שהיה בפיו - זה
היה גוזל מת. קטן, אפור ובהחלט די מת. ראשו של הגוזל המסכן היה
שמוט בזווית שלא השאירה מקום לספק. נמלאתי התרגשות (אני טיפוס
רגיש). זה סימן. מה הוא אומר? אימצתי את מוחי והמשכתי לבהות
בעץ. משב רוח קל החל להניע את העלים ונדמה היה לי כאילו כל
אשכול עלים כזה הוא כף יד וכל עלה אצבע וכולם מנפנפים לי לשלום
בעת ובעונה אחת. חשבתי שאולי אני צריך להתחיל לשאול אנשים אם
הם בוהים בעצים לפעמים ולפי זה לקבל מושג מי הם. חשבתי על
מישהי שרציתי להכיר ודמיינתי לי את עצמי שואל אותה אם היא בוהה
בעצים לפעמים. 'מה?' היא שאלה בדמיון שלי, 'למה אתה רוצה
לדעת?' 'לא חשוב למה', עניתי לה, 'רק תעני'. 'כן, בטח', היא
תגיד, 'מה, כולם בוהים בעצים לפעמים, לא?'
עץ האגוז המיתולוגי משלוש שנים קודם לכן - ההוא מילדותי, קופץ
לביקור. כמה נחמד, הגרסה המבוגרת - פעם הייתי מסתכל עליהם
אחרת, מתכנן איך אני מטפס עליהם לפי תכנית הענפים שלפני. היום
אני כבר בקושי מסתכל על עצים באמת. התמקדתי בגזע העולה עד
להתפצלות הראשונה ותכננתי איך אני קופץ ולופת את הענף הראשון
כדי להניף את עצמי למעלה. משם זה כבר צריך להיות קל.
העורב פרש את כנפיו ועף עם טרפו, משאיר אותי בלבטיי. פתאום
הבנתי (תמיד אני פתאום מבין) - כלום. שום דבר. אין כאן שום
משמעות. זה עורב. ציפור שחורה. עץ אגוז. למה איני יכול להניח
לדברים להיות כמות שהם? בדיוק מה שהם. אל תחמיר עם עצמך,
חייכתי. רוץ למחשב ותכתוב את זה. תתחיל לספר לאנשים את האמת.
בדיוק ככה. כמו שזה קרה. כמו שהרגשת. איזה שחרור אדיר זה -
האמת. לא צריך יותר להמציא דברים או לחשוש מטעויות. חמש שנים
כבר אני סטודנט וצריך לחשוב על כל מילה מזוינת. יש נכון, לא
נכון ולא רלוונטי. האוניברסיטה הרגה לי את היצירתיות בכתיבה -
יש לי שעות מחשב מוגבלות לכמה שהגב השבור שלי יסכים לשאת אותי
והן נהיו יקרות. יקרות מכדי שאכלה אותן על כתיבה מטופשת של
הגיגים מעין אלה. למי אכפת אם זו האמת? זה נכלל הרי בקטגוריה
של לא רלוונטי. אולי זה יפה או מרגש אבל אין לזה מקום. בתור בן
של סופר שגדל לצלילי מכונת הכתיבה המתנגנת לה בעליצות, אני
מבין שהרעיון הזה משאיר עקבות עמוקים מאד אל ילדותי ודרך הדלת
הזאת אני תמיד הולך לאיבוד. הדרך בחזרה לאותה ילדות בה חיבקתי
את עץ האגוז.
עשיתי לי סלט ושתיתי מיץ תפוזים. עישנתי סיגריה והתיישבתי מול
המחשב לכתוב לכם את האמת. איזה שחרור - האמת.