ג'ו מזג נוזל ירקרק לתוך מבחנה שכבר הכילה בתוכה נוזל אדום.
כששני הנוזלים התמזגו, נוצר צבע שדמה בעיקרו לחום מלוכלך מאוד,
וג'ו זרק את המבחנה בזעם על השולחן. הוא היה מספיק מיומן כדי
לדעת שצבע חום תמיד חייב לסמל כשלון, הרי ידוע שלהצלחה חייב
להיות צבע הרבה יותר ידידותי ומשמח מצבע של מי ביוב. המבחנה
התנפצה, והצבע החום נשפך על השולחן ונטף לרצפה. ג'ו ניגב את
השולחן וספג את הנוזל בעזרת מגבוני נייר.
"לעזאזל," הוא סינן וזרק את הניירות הרטובים לפח שמתחת
לשולחן.
"תעשה את זה בצבע ורוד, זה הרבה יותר מתאים." הצעתי. "ותוסיף
פאייטים, שיהיה צבעוני."
אבל ג'ו הביט בי במבט מזלזל של מדען שמבין הרבה יותר ממני בכל
דבר שהוא, ועל אחת כמה וכמה בערבוב של נוזלים בתוך מבחנות. לא
התכוונתי להתווכח איתו, ובעצם לא היה לי כל כך אכפת אם הוא
יצליח בניסוי שלו או לא. לא היה לי אכפת כמעט מכלום כששכבתי על
המיטה של ג'ו באותו אחר צהרים, עם עיניים עצומות כדי לא
להסתנוור מהשמש שחדרה לחדר דרך החלון הפתוח לרווחה והאירה אותו
באור כמעט מוגזם בבהירותו.

בסופו של דבר, אחרי אינספור כשלונות, ג'ו החליט לנסות את הדרך
שלי, והוא הוסיף הרבה נוזל שקוף לקצת נוזל אדום בתקווה שהמבחנה
שלו תתמלא בצבע ורוד. כשזה קרה הוא חייך בשביעות רצון ופנה אל
שקית הפאייטים שהייתה מונחת קודם על השולחן. היא לא הייתה שם.
"הפאייטים," הוא הביט בי, אובד עצות.
בזמן שהוא היה עסוק בניסוי המטופש, אני לקחתי את הפאייטים שלו
והתחלתי לתפור אותם לג'ינס שלי. התוצאה הייתה משביעת רצון
לטעמי - בתחתית הג'ינס שלי היה סמל צבעוני ומנצנץ של השלום.
אבל ג'ו לא העריך את היצירה שלי. הוא האדים, כמעט כמו הנוזל
במבחנה לפני הערבוב, והוריד הבולט במצח שלו הפך לעוד יותר
בולט. בחמת זעם הוא תלש את כל הפאייטים מהג'ינס שלי ופיזר את
הכל בחדר, ואז זינק לרצפה והתחיל לאסוף אותם. הוא נראה מעורר
רחמים כשהוא זחל שם על הרצפה ואסף פאייטים שכבר התערבבו באבק
שהיה על הרצפה, שאותה הוא לא טרח לנקות בכלל בזמן האחרון כיוון
שהניסוי גזל ממנו את כל זמנו.
לרגע קצרצר הבליחה במוחי המחשבה, שאולי אני יכולה לעזור לג'ו.
אם לא בניסוי עצמו, אז לפחות בחלקים הטכניים שלו. למשל, יכולתי
להתכופף אליו ולעזור לו להרים את הפאייטים. אבל המחשבה נעלמה
באותה מהירות שבה היא הגיעה, ואני המשכתי לשכב על המיטה ולא
זזתי, אפילו כשג'ו הוסיף את הפאייטים המאובקים לתוך המבחנה
וגרם לחומר שהיה בה להתפוצץ. רק צחקקתי קצת כשג'ו הסתובב אליי
וראיתי שהגבות שלו נשרפו.

אחרי כמה שעות השמש שקעה והחדר החשיך, רק האור הנוגה, הכחלחל
מעט של הירח האיר אותו. ג'ו לא רצה להדליק את האור, הוא אמר
שאולי עדיף להמשיך לעבוד לאור הירח, בשביל האווירה. אני חשבתי
שהוא מדבר שטויות, אבל לא הפרעתי לו. רוח חזקה התחילה לנשוב,
והחלונות הפתוחים נטרקו זה בזה ובקיר עד שהזגוגיות שלהם
התנפצו. ג'ו היה כל כך מרוכז בניסוי שלו שהוא אפילו לא שם לב,
או שאולי הוא פשוט העדיף שלא להגיב כדי לא להרוס לעצמו את
הריכוז. הוא לא אמר מילה עד שהרוח העיפה פתאום את כל המבחנות
שלו וריסקה אותן על הרצפה. הנוזלים התערבבו זה בזה ויצרו צבע
שחור שמילא את החדר.
"לעזאזל, לעזאזל," הוא קילל שוב ושוב. "הייתי כל כך קרוב
להצלחה, כל כך קרוב."
אני רק חשבתי שהרוח הזו הייתה המזל הכי גדול שהיה לו באותו
ערב, כי בכלל לא היה לי ספק שהוא לא התקרב אפילו לסיום הניסוי,
אולי רק התרחק ממנו, והרוח רק שימשה תירוץ מעולה לכישלון שלו.
כבר נמאס לו להתבזות בפניי, להיכשל פעם אחר פעם מחדש. אבל
האמנתי שהוא מרגיש מספיק גרוע גם ככה, והחלטתי לא להעיר לו על
זה, או בכלל. אפילו שכבתי איתו כדי לשפר לו קצת את המצב רוח,
למרות שכבר לא היו לי ציפיות בכלל וידעתי שהסקס יהיה גרוע כמו
תמיד.

אחרי סקס ג'ו תמיד התעקש לחבק אותי ולדבר איתי, כשאני רק רציתי
לעשן סיגריה וללכת לישון. אף פעם לא הבנתי את הגישה המוזרה
שלו, אבל תמיד הנחתי שהוא חושב שהשיחה הזו של אחרי הסקס היא
בעצם מה שאני מחפשת כדי להדגיש קרבה מסוימת בינינו, ושזו הייתה
הדרך המטופשת שלו לפצות על הסקס הנוראי. או שאולי הוא רק רצה
לשמר את הרגעים האלה שבהם שכבנו זה לצד זה, שהיו ממילא כל כך
נדירים. לפעמים שאלתי את עצמי למה אני לא פשוט קמה והולכת.
"מחר אני אמשיך עם הניסוי שלי," הוא אמר בטון מעודד וליטף את
הזרוע שלי. אני שאפתי קצת מהסיגריה ולא עניתי, וג'ו קיבל את
השתיקה שלי כהזמנה להמשיך לדבר. "הרי אהבה היא רק כימיקלים, זה
הכל, לא רגש אמיתי. אם אני אצליח לפתח אהבה במבחנה, בתנאי
מעבדה, ואמכור אותה לאנשים - אני בטח אהיה הבן אדם הכי עשיר
בעולם."
"אם אתה כבר מפתח משהו," אמרתי, "לא עדיף שתפתח איזשהי נוסחת
נגד לאהבה? זה ימכור הרבה יותר טוב. מי בכלל רוצה להיות
מאוהב?"
"על מה את מדברת?" קרא ג'ו. "כולם רוצים להיות מאוהבים. ואני,
ברגע שאני אפצח את הנוסחה, אני אוכל לייצר אהבה להמונים.
ולמכור את זה. זה יהיה מדהים. לגימה מהשיקוי שלי, ומיד מרגישים
את האהבה מתפשטת בגוף. קצת סחרחורת, סומק, פרפרים בבטן, חיוך
דבילי, הכל, כל החבילה. אני אהיה עשיר. זה יהיה כמו סם, חוקי,
והוא יהיה שלי."
כיביתי את הסיגריה במאפרה ונשכבתי על הצד, עם הגב אל ג'ו,
בתקווה שהוא ישאר במקומו וייתן לי לישון. התקווה שלי התבדתה,
וג'ו מיהר להתאים את התנוחה שלו לשלי, מחבק אותי וקובר את
הפנים שלו בשיער שלי.
"השיער שלך מריח כל כך טוב," הוא לחש.
אני רק חשבתי לעצמי שאם הייתי יכולה, הייתי גוזרת את השיער שלי
ומעניקה אותו לג'ו כדי שיהיה לו שיער ארוך כמו לכוכבי הרוק
הגדולים באמת, ושאם רק במקום להתרכז בשיקויים שלו ג'ו היה לומד
לנגן בגיטרה, הכל היה יכול להיות יותר טוב. אחר כך נרדמתי
והמחשבה חלפה.

ג'ו עדיין ישן כשאני הברחתי החוצה את כל הציוד שלו - אלפי
מבחנות, טפטפות, וכל מיני יסודות כימיים מטופשים. מכרתי הכל,
יחד עם הסקיצות של נוסחת האהבה שג'ו ניסה לפתח, למעבדה קטנה
בקצה השני של העיר, שהבעלים שלה התלהבו מאוד מהמבחר. הנוסחה לא
עניינה אותם בכלל, והם זרקו את הניירות שהכילו אותה לפח מבלי
להביט בהם אפילו לרגע אחד.
בכסף שקיבלתי קניתי ג'וינט בשבילי וגיטרה חשמלית לג'ו, והנחתי
אותה אצלו בחדר בזמן שהוא המשיך לנחור בשקט. לא העזתי להיות
בקרבתו כשהוא יתעורר ויראה את מה שעשיתי, אז יצאתי מהחדר שלו
במהירות והתיישבתי בחצר, מתחת לחלון, ועישנתי את הג'וינט בזמן
שחיכיתי לשמוע את התגובה שלו ממקום המסתור הבטוח שלי.
לקח לג'ו הרבה זמן להתעורר, ועוד יותר זמן להבין מה קרה. הוא
חיפש ביאוש את המבחנות שלו, את הסקיצות שלו, בדק כל מקום מסתור
אפשרי בחדר בתקווה למצוא שאריות שאני לא מצאתי ושלא נפטרתי
מהן. הוא לא מצא כלום, עשיתי עבודה מעולה ויסודית. שום דבר לא
נשאר. בדיוק כשהוא התייאש, הוא מצא את הגיטרה. שמעתי אותו פותח
את הנרתיק שלה, יכולתי לדמיין אותו מביט בה בחמת זעם כאילו היא
המקור לכל הרוע ביקום שלנו, רגע לפני שהוא ריסק אותה. שמעתי
אותו מטיח אותה בקיר שוב ושוב, מוציא עליה את כל הזעם שנאגר
בתוכו על האובדן שלו.
התגברתי במהירות על הדקירה הלא רצונית שהרגשתי בלב כששמעתי את
הגיטרה מתנפצת, וחשבתי לעצמי שבסופו של דבר, זו הייתה הצלחה
מסחררת. ג'ו כבר התחיל להתנהג כמו כוכב רוק.