"אז כמה תשלמי לי?" הוא שאל, נשען על הקיר. הוא ניסה מאוד
להיראות קשוח, במעיל העור השחור, עם הסיגריה בפה והזיפים הלא
מגולחים על הפנים, אבל לטעמי הוא נראה פשוט מגוחך. הוא שאף
מהסיגריה שלו ואז נשף את העשן החוצה. עיוויתי את פניי והוא
גיחך. "את לא מעשנת, אה?"
"לא." עניתי.
"אז כמה תשלמי לי?" הוא שאל שוב וניסה לעשות טבעות עשן. הוא לא
הצליח.
"כמה אתה רוצה?"
הוא צחק בקול רם, ואז נחנק קצת והתחיל להשתעל. השיעול שלו רק
הלך והתחזק והוא התקפל לשניים ונשען בקושי בידו על הקיר. אני
רק עמדתי לידו, קפואה, וחיכיתי שהתקף השיעול שלו ייפסק. לא היה
לי שום ספק שהוא ציפה שאני אעזור לו, אבל לא הייתה לי שום
כוונה להתקרב אליו יותר ממה שכבר התקרבתי. הוא הגעיל אותי.
כשהשיעול נפסק, הוא הזדקף והביט בי. "את לא יודעת לעשות עסקים,
ילדה."
"מה אכפת לך." משכתי בכתפיי והוצאתי את הארנק מהכיס. הוא היה
עבה, מלא בשטרות. הוצאתי אותם בהפגנתיות והתחלתי לספור אותם
מול עיניו, שהוארו מיד. הוא הושיט את היד.
"כמה יש פה?" הוא שאל.
"מספיק." עניתי.
"אני רוצה תשלום מראש." הוא הודיע לי.
"לא." אמרתי בתקיפות. "רק מקדמה. את שאר התשלום תקבל
כשתסיים."
הוא נראה מאוכזב, וכנראה התחרט על מה שאמר קודם לגבי חוסר
היכולת שלי לעשות עסקים. חייכתי בשביעות רצון והושטתי לו כמה
שטרות. הוא בחן אותם בחשדנות, מישש אותם, אפילו הריח אותם.
כשנוכח לדעת שאין כאן זיוף, הוא תחב אותם עמוק לתוך כיס מכנסי
הג'ינס שלו.
"בסדר." הוא אמר בזעף. "אני מקווה שאת לא מתכוונת לרמות אותי
עם שאר הכסף, כי אם כן - אני אמצא אותך ואגרום לך להצטער על
זה. ברור?"
"ברור." עניתי. לא הייתה לי שום כוונה לרמות אותו.
הסתובבתי והלכתי משם בלי לומר עוד מילה, מכניסה את שתי הידיים
שלי לכיסים כדי שהוא לא יראה אותן רועדות.

"אז מה עשית היום?" שאלה ג'וי והגישה לי כוס קפה. לגמתי ממנה
וחייכתי באישור, הקפה היה מעולה. היא התיישבה לידי על הספה
בסלון שלה, ספה שאולי הייתה הספה המכוערת ביותר שראיתי בחיים.
גם ג'וי הסכימה שהספה מכוערת, אבל היו ספוגים בה כל כך הרבה
זכרונות, שאני לא העזתי להציע לה לזרוק אותה - וג'וי ממילא לא
הייתה שוקלת אפילו אפשרות כזו.
"הסתובבתי." עניתי בסתמיות.
"איפה?" היא שאלה, וידעתי שהיא חושדת בי.
"בעיר." אמרתי. "היה לי הרבה זמן פנוי. מאז שפיטרו אותי,"
הוספתי כדי לנסות לשנות את כיוון השיחה. זה היה בלתי אפשרי.
"מה עשית שם?" ג'וי שאלה שוב והניחה את כוס הקפה שלה על שולחן
הזכוכית הקטן. היא הזדקפה, שילבה את ידיה, ונעצה בי מבט חודר.
אותו מבט חודר שגרם לי לחשוב, תמיד, שהיא יודעת בדיוק מה אני
חושבת, מה אני מרגישה. בדרך כלל זה מצא חן בעיני, וממילא לא
היה לי מה להסתיר ממנה. הפעם זה הפחיד אותי.
"ג'וי, בחייך, לא עשיתי שום דבר מיוחד. היה לי משעמם בבית, אז
יצאתי החוצה. למה זה כל כך מעניין אותך?"
"מה זאת אומרת?" היא התרככה ושלחה את יד ימין שלה ללטף את הרגל
שלי. "ברור שזה מעניין אותי, כל מה שאת עושה מעניין אותי. אני
רוצה לדעת מה את עושה, מה עובר עלייך, איך את מרגישה. אני
אוהבת אותך."
היא נראתה כל כך כנה שכמעט האמנתי לה. בכל פעם אחרת כנראה שגם
הייתי מאמינה לה, אבל עכשיו ידעתי את האמת. נשארתי קפואה, והיא
רכנה אלי ונישקה אותי. היא נרתעה כשהיא ראתה שאני לא מגיבה כמו
פעם, והביטה בי במבט קצת פגוע. אני אפילו לא היישרתי אליה מבט.
לא הייתי צריכה, גם בלי להביט בה ידעתי שהיא חושדת, ידעתי שהיא
מבינה שמשהו לא בסדר. שאלתי את עצמי עד כמה היא מבינה.
"אני אוהבת אותך." היא אמרה שוב והניחה את ראשה על ברכיי.
כנראה שגם לה היה אינטרס להעמיד פנים שהכל בסדר.

נשארתי לישון אצל ג'וי, בלי להבין לגמרי למה. היא נרדמה
במהירות. אני, אני לא הצלחתי לישון. שכבתי במיטה לידה והסתכלתי
עליה, הבטתי בתווי הפנים העדינים שלה, בעיניה העצומות. עקבתי
אחר הנשימות האיטיות שלה, הרגועות. הזכרונות הציפו אותי,
אינסוף זכרונות, כולם ברורים להחריד, כאילו קרו רק אתמול.
התחלתי לבכות, וזה בכלל לא הפתיע אותי. תמיד בכיתי כשחשבתי על
כל מה שהיה בינינו, ועל איך שזה נהרס.
"אולי די?"
קפצתי מהמיטה כששמעתי קול מדבר אליי מתוך החשכה שבחדר. זה לא
היה אמור להפתיע אותי, הרי כבר ידעתי שאני לא לבד, אבל האחרים
אף פעם לא התחילו לדבר איתי. חוץ מההוא ששחררתי בטעות, כמובן.
האחרים תמיד היו כל כך שקטים, ועכשיו פתאום הם יזמו בעצמם
שיחה. זה היה שונה. זה היה מפחיד. לקחתי מג'וי את השמיכה
והתכסיתי בה, משאירה אותה ערומה לגמרי. לא היה לי אכפת, העיקר
שאני אשאר מכוסה.
"תצא." פקדתי על הצללים. "תצא, תצאו משם."
בתגובה נשמעה רק דממה.
"תצאו משם!" ביקשתי שוב, כמעט בתחינה. "אני יודעת שאתם שם."
נדמה היה לי שראיתי משחק של אור וצל על הרצפה, ששמעתי תזוזה.
התקדמתי בצעדים איטיים, שקטים, מתרחקת מהמיטה. ניגשתי אל החלון
והסטתי את הוילון, שופכת מעט אור חיוור מפנסי הרחוב שבחוץ אל
תוך החדר. הבטתי שוב מסביב, מנסה לגלות תנועה, לראות עיניים
בורקות. שום דבר. החדר היה דומם.
"תדברו איתי, בבקשה, אני לא רוצה לפגוע בכם," התחננתי,
מיואשת.
"אל מי את מדברת שם?" ג'וי התעוררה והביטה בי במבט משפד. היא
זעמה. יכולתי לראות את הזעם בעיניה, לשמוע אותו בקולה.
"אני..." גמגמתי.
"תחזרי לישון, בבקשה." אמרה ג'וי. "תחזרי למיטה, כל כך קר
לי."
הבטתי בה בהיסוס, והיא רק חייכה את החיוך המתוק שלה, זה ששבה
אותי פעם. הוא הצליח לשבות אותי גם עכשיו, ואני חזרתי למיטה,
נשכבתי לידה וחיבקתי אותה. היא נצמדה אלי מתחת לשמיכה, ותוך
כמה דקות שתינו נרדמנו.

"למה בעצם את רוצה להרוג אותה?" הוא שאל והדליק לעצמו עוד
סיגריה. זו כבר הייתה הרביעית מאז שהגעתי לפני עשר דקות. זה
היה לא אנושי, לעשן בקצב כזה. אף אחד שהכרתי לא עישן ככה,
אפילו לא ג'וי.
"זה לא עניינך." עניתי.
"היא יפה דווקא." הוא העיר ושאף קצת מהסיגריה. "הייתי מזיין
אותה."
"היא שלי." אמרתי בכעס, הקנאה מדברת מגרוני.
"את רוצה להרוג אותה!" הוא קרא בתימהון.
"זה לא משנה בכלל." עניתי.
"אוקיי, בסדר," הוא התרצה. "אני לא אזיין אותה, לא אגע בה
בכלל. אבל את יכולה להסביר לי למה את רוצה שהיא תמות? אני מת
מסקרנות, בחייך. תסתכלי על עצמך, רואים שאת מאוהבת בה. אז מה
קרה?"
הבטתי בו בספקנות למשך כמה רגעים. אחר כך החלטתי שמגיע לו
לדעת. משכתי סיגריה מהחפיסה שלו והדלקתי אותה, השתעלתי קצת
כשהעשן המחניק נכנס לריאות שלי. הוא הביט בי בציפייה.
"היא רוצחת." אמרתי לאט, מצליחה בקושי לבטא את המילים. הקול
שלי רעד, ואני תחבתי את הסיגריה לתוך הפה ומצצתי אותה.
"מה זאת אומרת?!" הוא נלחץ. "לא אמרת לי את זה קודם, זאת תוספת
אדירה של תשלום, על הסיכון המקצועי ו.."
קטעתי אותו. "לא כזאת רוצחת." הסברתי. "היא... היא לא רוצחת
רגילה. היא גורמת לאנשים להתאהב בה, לגמרי, בטירוף. היא הופכת
אנשים לעבדים שלה, הם לא יכולים להתנגד לה. הרי היא כל כך
מושלמת... ואז, כשהם מתאהבים בה עד כלות הנשמה, היא רוצחת
אותם, היא מוצצת את הדם שלהם, והיא לוקחת את הנשמות שלהם ושמה
אותן בצנצנות קטנות בחדר השינה שלה. הם אפילו לא מסוגלים
להתנגד לה, מרוב אהבה." הוא הביט בי, המום כולו, לא מסוגל
להוציא מילה מהפה. אני כבר הייתי על סף דמעות. העיניים שלי היו
לחות, האף שלי היה אדום. הרעד בקול שלי רק הלך והתחזק. "היא לא
אנושית, אתה מבין?" לחשתי. "היא יודעת הכל, היא יודעת מה אני
חושבת, מה אני מרגישה, מה אני אוהבת, מה אני שונאת. אני לא
מבינה איך היא לא עלתה על התוכנית שלי, אבל אני חייבת להרוג
אותה, חייבת לסיים את זה ולשחרר את כל האחרים, לפני שיהיה
מאוחר מדי גם בשבילי."
"את," הוא השתנק. "את, אני לא מבין, איך גילית את זה? אני לא
מבין."
לקחתי נשימה עמוקה. "שברתי צנצנת כזאת בטעות. אני אפילו לא
יודעת מה היא עשתה שם, הצנצנת. היא פשוט עמדה על השיש במטבח
ואני... הפלתי אותה לרצפה, וכשהתחלתי לנקות, הוא השתחרר פתאום
והתחיל לדבר איתי. הוא היה כמו רוח רפאים, והעיניים שלו היו כל
כך אנושיות וכל כך כואבות, כל כך... חיות. והוא אמר לי להיזהר,
ושלא יקרה לי מה שקרה לו. הוא סיפר לי הכל, ואמר שהצלתי אותו.
שעכשיו הוא השתחרר. שגם לי יש הזדמנות לברוח, אבל אני לא יכולה
לברוח, אתה מבין? היא תמצא אותי. וכשהיא תמצא אותי, אני אהיה
חייבת לחזור. היא לא תשאיר לי ברירה אחרת. בגלל זה... בגלל זה
אתה פה. כי אני לא מסוגלת להרוג אותה לבד. אני צריכה שאתה תעשה
את זה. לפני שיהיה מאוחר מדי."
הוא הכניס את המחסנית לתוך האקדח שלו. "אני חייב להודות, שזה
אחד הסיפורים הכי טובים ששמעתי בחיים. זו בטח תהיה ההתנקשות
שאני אהיה הכי גאה בה." הוא חייך אלי וליטף את הלחי שלי בחיבה.
"אלוהים, את חיוורת כמו המוות. די, יהיה בסדר. אני אחסל אותה,
הכל יהיה בסדר."

השעה שנקבעה הייתה שמונה בערב. אני הסתתרתי מאחורי הספה בסלון
שלה. הייתי חייבת להיות שם, הייתי חייבת לראות שהיא באמת מתה.
ידעתי שאחרת אני לא אאמין, שאני לא אהיה מסוגלת להמשיך הלאה.
רציתי גם למצוא את המחבוא שבו היא שמרה את כל הצנצנות ולנפץ
אותן אחת אחרי השניה, להציל את כל הקורבנות שלה. רציתי שגם הם
יראו את הגופה שלה מדממת על הרצפה לפני שהם ישתחררו ויתפוגגו
באוויר. לפני שהמשטרה תגיע.
ישבתי בשקט, בקושי נושמת. הוא התחבא מאחורי הוילון, שמרתי איתו
על קשר עין. התוכנית הייתה ברורה ופשוטה עד כאב. ג'וי תסיים
לעבוד בשעה שבע ותגיע הביתה בשמונה בדיוק. היא תמיד הייתה
דייקנית. הוא יחכה שישמע את המפתח מסתובב בתוך חור המנעול,
יתכונן. ברגע שהיא תיכנס לבית, היא תהיה בטווח של פגיעה ישירה.
הוא יכוון ישר ללב ויירה. לא היה לה שום סיכוי להימלט מזה.
הניצחון היה בידיים שלנו.

"השעה שמונה," הוא לחש לי. הנהנתי.
תוך שניה בדיוק נשמעה חריקת המפתח. הדלת נפתחה. ג'וי נכנסה
פנימה, יפה כמו מלאך, קטלנית כמו השטן. הוא כיוון. האצבע שלו
כבר הייתה על ההדק, רק יריה אחת -
"לא!" צעקתי וזינקתי אליה. הכדור פילח אותי, הכאב חד יותר מכל
דבר שהרגשתי בחיים. נפלתי לרצפה, מפרפרת.
"אלוהים, אלוהים," הוא קרא. "מה עשית?!" הוא היה מבוהל, אחוז
חרדה. "הרסת הכל!"
הוא עמד במקומו במשך כמה רגעים ואז רץ אל הדלת, בורח החוצה.
ג'וי רכנה אלי, ידיה הרכות ליטפו את השיער שלי, את הפנים שלי.
היא בכתה. "די, די, מתוקה שלי. אל תילחמי בזה. הכל יהיה בסדר
עכשיו." היא לחשה לי. שפתיה נצמדו אל המצח שלי. "אני אוהבת
אותך."
"את ידעת - "מלמלתי. "ידעת."
"על התוכנית שלך? שלא תהיי מסוגלת לפגוע בי? כן." היא ענתה,
מחייכת מבין הדמעות. "את אוהבת אותי יותר מדי בשביל להרוג
אותי. גם את ידעת את זה."
"אני לא - "
"אל תדברי עכשיו. זה רק יקשה עלייך." היא נישקה את השפתיים
שלי. "הן כל כך קרות," היא לחשה בכאב. "אל תדאגי, הכל יהיה
בסדר. אנחנו נישאר ביחד לנצח, לנצח. אני אוהבת אותך כל כך.
תעצמי את העיניים, תבטחי בי."
עצמתי את העיניים, מרגישה את השפתיים שלה מנשקות אותי, את
הידיים שלה מלטפות אותי.
אני מניחה שזה לא כל כך נורא לחיות בתוך צנצנת. בסופו של דבר,
זה אומר שאני אבלה את הנצח שלי ליד ג'וי, ומה יכול להיות יותר
טוב מזה.