אתמול בערב ישבתי בבית אחרי יום עבודה מלא בזיבולי מוח ובהיתי
החוצה על הכיעור הארכיטקטוני העונה לשם "רידינג". גם הפעם זה
נראה שיש מישהו אחר שמנהל את המח שלי כשמבול של מחשבות שוטף את
תודעתי בלי לשאול את רצוני. לפעמים זה מרגיש שהמוח עושה סיכום
יומי של כל המחשבות בניסיון לקחת את החשובות ליום המחר ומאחסן
ברחוב צדדי את כל אלה שלא מצליחות לסיים את כוונתן.
אני זוכר שסיפרתי לפסיכולוגית שלי שבמצבים האלה אני מרגיש כמו
כדור רולטה שמסתובב מעל המספרים השחורים והאדומים. בהתחלה ללא
שליטה, מייחל לסוף תמהיל הצבעים שיוצר הסיבוב, ואח"כ מנסה
לבחור בין שחור לאדום, ככה שהאדום מסמל מחשבה מלאה בתשוקה
להמשך והשחור מסמל מחשבה מבשרת רעות.
כמובן שהיא הייתה חייבת להרוס לי את המרוצות שלי מהמטפורה
ושאלה אותי מה מסמל האפס של הרולטה בעיני. עניתי לה שאני מבין
לאן היא מושכת ובאמת לא ברור לי מה הקטע של אנשים עם המספר
אפס, אפס הוא המספר הכי יציב בעולם המספרים, הוא תמיד אבל תמיד
באמצע, אי אפשר לחלק אותו וכל מי שמנסה לחלק בעזרתו נעקץ. יש
יותר טוב מזה? הלוואי שהייתי אפס. ובכל זאת, היא המשיכה כהרגלם
של פסיכולוגים העושים כל חייהם מאמץ כביר בפרוקטולוגיה
מילולית.
האפס של הרולטה מסמל הפרעה לתהליך כמו טלפון או הצרחות של
השכנה בזמן שבעלה החליט על יום הכאפות השבועי, עניתי.

הפעם זה היה הטלפון הסלולארי שזרק את כדור הרולטה לאפס והפסיק
את הסיכום היומי של המוח, על הצג הופיע מספר לא מזוהה. במצבים
כאלה, אם אני לא מצליח להגיע למסקנה חד משמעית שבצד השני נמצאת
הגונחת הפוטנציאלית הבאה שלי, אני נותן לטלפון להתחנן עד שהוא
פוגש את המזכירה האלקטרונית, לך תדע איזה דורבן מופיע בצד השני
של הטלפון.
בחד משמעית כמו בחד משמעית שוב פעם טעיתי, זה היה אילן, חבר
שלי, הנשוי. אילן הוא אחלה של בנאדם ואין לי אפילו חצי מילה
רעה לומר עליו, הוא אפילו באמת אוהב אותי. יכולתי לנחש מתוך
שלוש אפשרויות מה בפיו, או שאשתו עומדת ללדת את הילד הרביעי
שלהם או שאשתו של חבר משותף אחר מהעבר עומדת ללדת או שהם
התגעגעו ורוצים לפגוש אותי אחרי כל כך הרבה זמן שלא נפגשנו
בניסיון להחיות את מה שמזמן מחזיק רק עצמות. עם הרבה בושה
מעצמי אני מודה, כל האפשרויות מעניינות את הסבתא שלי שמזמן
הפסיקה לחגוג ימי הולדת. אם נחזק את הטענה, אני מרגיש ככה כלפי
כל החברים הנשואים שלי, גם אלה שעדיין מעניינים את הסבתא
שהפסיקה. זה לא שהפסקתי לאהוב אותם, לכל אחד יש מקום מיוחד וחם
בלב שלי ומדי פעם מחממת אותי המחשבה על חוויות שעברנו ביחד.
אבל זה עדיין לא עושה לי חשק גדול להיפגש איתם ולראות בעיניים
שלהם את השאלה "איך זה שאתה עדיין לבד?" או לחלופין לשמוע
שהחיים האמיתיים מתחילים כשיש ילדים ושאין לי שמץ של מושג ולא
אקבל אותו עד שאני לא אגיע לשם.
בדבר אחד יש לי מושג, בכל מה שקשור לילדים אני מסכים איתם
לחלוטין ויש להם משהו שכן הייתי רוצה שיהיה לי. אבל למה אני
צריך להרגיש פגום על זה שאני לא נשוי? יש איזה עניין כזה
במדינה שלנו שמי שלא מתחתן יש בו משהו דפוק וכל מי שנשוי חי
בתחושה שהוא קיבל פטור מהדפיקות הזאת. חמור מכך הוא שהרווקים
מרגישים בינם לבין עצמם קצת דפוקים ואשמים על היותם לא עונדים
טבעת. למה בכל מקום אחר בעולם המערבי זה בסדר ופה זה נחשב לאות
קין? אה סליחה, בעולם המערבי.
כולם יודעים שזה פאקינג בולשיט וזה מזמן כבר לא ממש מחזיק מים,
אבל איכשהו כולם משחקים את המשחק המטופש הזה בלהבין שלהיות
נשוי זה גורר להיות מאושר יותר, חזק יותר, גבוה יותר ושלם
יותר.  
יאללה, על מי אתם באים? מה, אני לא רואה שאם היה מצב הייתם
הולכים דו קרב חרבות שמסוגל להביא ארבעים אלף צופים. טוב, לא
כולם, צריך לדייק, יש כאלה הראויים לקנאה על שזכו לאור מן
ההפקר.
אני הכי לא סובל את הנשים של החברים שלי שנכנסות לתפקיד השגריר
של קופידון עם עטיפת מתיקות הדורשת בוקס ומנסות בכוח לשדך לי
כל ברלה שהן פוגשות ברחוב. אני יודע שזה נשמע מגעיל אבל אין
דבר יותר מעליב מלשבת מול מיני דינוזאור ולהבין שזה מה שהאשה
של החבר שלך חושבת שמתאים לך.
מה לעזאזל עבר לבת זונה שרמוטה בראש שהיא החליטה שיש פה יופי
של שידוך? מה, אני חוקר מוטציות גנטיות?
תאמינו או לא, אני יודע בדיוק מה עבר לה בראש, היא הסתובבה
בעיר בידיעה שבערב השעמום שביחסים שלהם יכרסם לה סופית את
האפידרמיס, פגשה ממוטה ואמרה "איזה יופי, נסדר אותה לניסן,
הולך להיות מרתק בשבוע הקרוב".
חבר רווק אמר לי לא מזמן שאנחנו הרווקים סוג של שגרירים של
החברים הנשואים שלנו בכל מה שקשור לעולם הרווקות. ככל הנראה
הרוב הנשוי חי היום בתחושת פספוס של "החגיגה הגדולה" שמתרחשת
סביבם והם יונקים כל פיסת אינפורמציה מאיתנו בכדי לאכול קצת מן
האדום האדום הזה ולחוש דרכנו את החוויה. חבר אחר שהיה נוכח
לדברים אמר שאנחנו לא השגרירים אלא ליצני החצר של החברים
הנשואים שלנו, אנחנו מהווים בשבילם סוג של reality TV והם
ניזונים מהבלבול, הפחדים והבדידות שלנו בכדי להביא מזור
למצבם.

טוב, אולי הוא קצת הגזים אבל אני באופן כללי החלטתי להפסיק
להיות השגריר או ליצן החצר של החברים הנשואים שלי והחלטתי על
הקפאת ההליכים עד בואי לעמדתם.    
בחיים כמו בחיים, הכל מתנהל ע"פ נוהל עלום ושוב החיים ניצחו את
האסכולה. אילן שתק ולא אמר שום דבר בצד השני של הקו. "אילן,
התקשרת לנשוף לי בטלפון?" שאלתי, אבל אילן היה מרוחק ואמר
"נפרדנו, שלשום בערב היא עזבה את הבית עם הילדים, אני לא יודע
מה לעשות, השקט בבית הורג אותי, אתה חייב לעזור לי".
מיד נסעתי אליו, מצד אחד הרגשתי שאני מכיר היטב את השקט הזה
ויש לי את הכלים לעזור לו להתמודד איתו, מצד שני ידעתי שהשקט
שאני מכיר אפילו לא יכול להתחיל לספר על השקט שנפל עליו למרות
שבשניהם מדובר בשקט.