ברוך רצה להיות סופר. באמת שרצה. הוא לא מאלה שסתם דיברו על זה
כל הזמן, כתבו "חרוז-תפוז" חשבו שהם ביאליק ואז הרגישו ממש
חכמים. לברוך היו פשוט המון רעיונות, אבל לא סתם, ממש רעיונות
טובים. הוא ראה איך הוא מתאר משהו גדול, גדול כמו השמש, ואז
מגיע לפרט הכי קטן באותה שמש שהוא הכי משמעותי. לסיפורים שרצו
לברוך בראש הייתה פואנטה, קריצה, ברכית ואפילו ראסיה.
אבל מיתון זה מיתון. ואני לא מתכוון למיתון כלכלי, הכל פשוט
נהדר - יש בטחון, יש שלום, כולם יושבים בשינקין עם סושי
וצינגלה. וזה, פחות או יותר, מה שגרם למיתון. לאף אחד היום אין
באמת כוח להתעמק בשמש ובפרטים המשמעותיים שבה, אנשים לא רוצים
לקרוא. הם רוצים שהמילים היפות תרחפנה להם ליד האוזן, תלטפנה
את האפרכסת בעדינות ואז תצאנה משם כמה שיותר מהר. עולם דינמי,
מה לעשות. אסור להיתקע על מקום אחד, על מחשבה אחת, על מילה
אחת. מהר, לעבור הלאה.
אז כמו שמישהו מאוד חכם אמר: "ברומא נהג כרומאי"; בשטח, מה
לעשות, צריך להיות קצת שטחי. שטחי. המילה הכי נוראה שאפשר בכלל
להגיד לסופר. גם לברוך זה ממש הפריע. בהתחלה.

ברוך כבר לא ילד, וגם הזמן שלו לבזבוזים די אזל. הוא סיים צבא,
טייל בעולם בכל חור וגומחה אפשריים, למד פילוסופיה
קונפיציוסאלית פוסט מודרניסטית ועשה מעצמו אחושילינג
אינטלקטואל. הוא גם מצא את עירית, בחורה נחמדה, עם לא מעט שכל,
למען האמת, מהבודדות שעוד נותרו מהסוג הזה. ברוך נכנס חזק לקטע
של הכתיבה, היה לו כבר מקבץ די מכובד של סיפורים קצרים והוא
אפילו התחיל רומן. רק שאז באה המציאות והתחילה לעשות בעיות.
"ברוך, תקשיב, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה", אמרה עירית, ממש
משום מקום, באמצע ארוחת הצהריים. ברוך שנא שעושים את זה,
חותכים ככה עם דברים בומבסטיים ישר על הראש שלו, ועוד באמצע
שהוא חושב על שינוי מפתיע בהתנהלותה של הדמות הראשית שלו,
שיוכיח את אופיה האמיתי. "מה העניין?" אמר במורת רוח, בקושי
מרים את עיניו מהצלחת. "מה העניין?! תסתכל איך אנחנו חיים, זה
העניין, אי אפשר להמשיך ככה", אמרה בעצבנות. היה ברור לברוך
שהיא מנסה להוביל את השיחה למקום שממש לא ימצא חן בעיניו. "לי
טוב, אני לא יודע מה איתך. הדירה אולי קצת קטנה, אבל אנחנו שני
אנשים, ככה שלא צריך יותר מדי. שקט פה, אפשר לחשוב והים הוא
במרחק של אוטובוס אחד מכאן", ענה לה. ברוך, כמה פואטי, אהב את
הים. אבל האוטובוס היה הכרח. לא היה כסף לאוטו. איזה אוטו, זה
מותרות. דירה נורמלית הם לא יכלו להרשות לעצמם. זאת הייתה דירה
שכורה באיזה חור שכוח אל בתל אביב, כך שהם ממש לא נהנו מכל
היתרונות של מגורים בעיר הגדולה. אתם יודעים מה? אפילו כסף
לאוכל נורמלי לא ממש היה להם. הם חיו בעיקר על לחם וכל מיני
ממרחים, בדרך כלל היה גם בשר ואורז אבל גם זה לא תמיד. על
מסעדות ובתי קפה בכלל לא היה מה לדבר. וזה לא אמור להפתיע אף
אחד. שמעו, אני מכיר את ברוך. הוא באמת בחור חרוץ, והדמויות
בסיפורים הקצרים שלו בנויות הכי עמוק שאפשר, עם השמת דגש על כל
הפרטים הקטנים. אבל הכתיבה יכולה ממש להתיש את הבנאדם, ככה
שהוא לא בדיוק המודל האידאלי של פקיד בדואר. וגם המשרה הזאת
חלקית, כי יש לו המון רעיונות בראש כל הזמן, והוא לא יכול לתת
להם לשכב שם יותר מדי זמן ולאפשר להם להיעלם. גם עירית תקועה
כמלצרית כבר כמה שנים טובות. לה, בניגוד לברוך, אין הורים
שיממנו את התואר, ומהחבר האינטלקטואל שלה, במצב הזה, לא תבוא
הישועה, וגם לא מההורים שלו. הם ניסו לתת לו הכל, באמת, שרק
יצליח, "אבל כל אחד", ככה אבא של ברוך אומר, "חייב להסתדר
בחיים בסופו של דבר. אני כבר שנים אומר לך שספרות זה יפה, אבל
בתור תחביב. לך, תלמד מקצוע, תקים משפחה, תהיה בן אדם". אבא של
ברוך הוא איש של עקרונות. הוא ואימא של ברוך באמת היו עוזרים
אם היה מראה קצת נכונות. ונפטר מהפרענקית הזאת, עירית, בדרך.
ככה שכשעירית התחילה למנות את כל הדברים שמפריעים לה, ואמרה
שהגיע הזמן שהוא ימצא עבודה שתעזור להם להתקדם בחיים, הוא באמת
לא היה ממש מופתע והוא אפילו לא נעלב, למרות שהוא ממש רגיש.
הוא ידע את כל הדברים האלה, הוא הבין שכבר מתחילים להיגמר לו
גם כל החלומות לבזבוזים. מספיק היה להסתכל על הבית, על כל
הבגדים שהיו זרוקים על הרצפה כי לא היה איפה לדחוף אותם, על
האבק שהצטבר במידה כזאת, עד שממש הפך למעין ציפוי אינטגרלי של
הרהיטים, על שאריות האוכל שתמיד היו זרוקות על השיש או אפילו
מבעד לחלון בנוף הבטון המלבלב באביב, כדי להבין שהמצב לא בדיוק
אידאלי. אפילו השקט הפסיק בהדרגה להיות סלע של נחמה. הוא הבין
שזה סתם שקט, בכלל לא מפרה, דווקא שקט כזה של בית קברות. ועוד
בית קברות די מזוהם, כשחושבים על זה.
"אז מה את רוצה שאני אעשה?" ברוך נכנע בסוף. בדיוק למשפט הזה
עירית חכתה. "דיברתי עם בחור אחד, יובל, לא יודעת אם אתה מכיר.
גם הוא סופר, ראיתי דברים שהוא כתב, לא רע. הוא לקוח קבוע
במסעדה וגר בדירה ממש יפה, ברמת אביב. שאלתי אותו, איך זה שהוא
הסתדר ככה, למרות שהשוק היום ממש במצב גרוע. הוא חייך אלי,
והוציא קלסר עם כל מיני עבודות שלו, דברים חמודים. הנה, תראה",
היא הוציאה מהתיק שלה דפים שקושטו בעיטורים מסולסלים, לבבות או
פרחים ובהם היו כתובים כל מיני חמשירים שהוקדשו לאנשים לכבוד
יום-ההולדת שלהם. "הנה, תסתכל, יובל אמר לי שעל זה הוא קיבל
כסף ממש טוב." היא הגישה לברוך דף עם רקע אדום ועליו ציורים
קטנים של דובונים. על הדף היה כתוב:
"חווה היא בחורה ממש נהדרת
על ידי כל הגברים היא תמיד מחוזרת
יש לה פה לא קטן
היא תמיד בעניין
אלוהים ברא פצצה לתפארת."

ברוך הביט בדף ולא ידע אם לצחוק או לבכות. "עירית, זה זבל, ואת
יודעת את זה", אמר. "די, תפסיק לשלול כל הזמן. מספיק סבלתי את
הרגישות האומנותית המחורבנת שלך. פעם אחת תקשיב לי. הדברים
האלה מוכרים ממש טוב. חמשיר כזה, כמו שקראת עכשיו, מוכרים
לסוכנויות ברכות שמשלמות בוחטות כסף. ברכה כזאת, שהיא רב
תכליתית, ואפשר להכניס בה כל שם ולאו דווקא שם מסוים, מוכרת
אפילו יותר. יובל אמר לי שעל זאת הוא קיבל חמישים דולר", אמרה
בסיפוק. "חמישים דולר?!" אמר ברוך נדהם, "מי האידיוט ששילם על
הזבל הזה חמישים דולר?" אמר, עדיין מתקשה להאמין. "זה מה שתופס
היום ותופס טוב. הסוכנויות האלה מכינות ברכות, הזמנות וסתם
מכתבים לאנשים בהזמנה. לכולם יש היום יותר כסף, וכולם מוכנים
להשקיע יותר כדי לשמח את מי שחשוב להם. זה דווקא די חמוד. אני
הייתי שמחה לקבל ברכה כזאת ליום הולדת. ותבין, יובל כתב את זה.
הוא כותב לא רע, אמרתי לך, אבל אתה שם אותו על הזרת. אתה יודע
איזה יופי זה יכול לסדר אותנו?" אמרה בעיניים נוצצות. ברוך
עיין במה שהיא הביאה. החמשירים היו פשוטים, קליטים, כמעט תמיד
עם אזכורים בולטים של סקס. "סקס מוכר טוב. זה עוד דבר שיובל
אמר לי - 'ככל שאתה מכניס את זה יותר חזק, ככה יהיה יותר טוב
כשתגמור'," היא צחקקה. ברוך חייך בזווית הפה וחשב לעצמו שזה לא
יותר מדי קשה.

בהתחלה, הוא עוד שכנע את עצמו שזה בגלל האשה, ושהוא חייב למצוא
לעצמו דרך להתקיים. שהרומן והסיפורים הקצרים יכולים לחכות
בינתיים, ושהוא יכול להביא רוח חדשה ומעניינת לכל העסק הזה.
ברוך בהחלט הביא רוח. לא בדיוק רוח חדשה, אלא רוח גבית חזקה
מאוד למה שכבר היה קיים שם. הוא הראשון שכתב את המילה "זין"
בצורה מפורשת באחת מהברכות והביא לכך שהברכות הפסיקו לרמוז על
סקס. הן פשוט הציגו אותו בצורה הכי גולמית, פשוטה וברורה
שאפשר. אבל בתור אינטלקטואל שלמד פילוסופיה סקסואלית פוסט
בהמיסטית, הוא לא היה יכול להרשות לעצמו להגביל את היצירה שלו
לסקס בלבד. אז הוא הכניס אלימות. גם זה תפס יופי. הוא התחיל
להכין פוסטרים מיוחדים לפאבים ולמועדוני ספורט שהיללו את
התענוג שבדפיקת לום בראש של אשתך. ובתור אמן ואיש של ערכים,
הוא לא וויתר על מה שחשוב לו. הרומן שלו יצא, והפך להיות רב
מכר ראשון מזה עשרים שנה. רק שבמקום לבטים על מהות הקיום, הוא
העדיף לכתוב על צרכים במהות הפמפום.
"אז מה, נשמה, הסתדרנו בסוף כמו שצריך, אה?" אמר ברוך, כשהוא
מעשן סיגר על שפת הבריכה של הדירה המפוארת שלו ברמת אביב.
"בטח, כפרה, ידעתי שהעבודה הזאת היא בדיוק בשבילך, שיחקת אותה
כמו מלך, מאסטר בי", השיבה עירית, שכבר החליטה מזמן לוותר על
לימודים, ולהתרכז בלהכין סושי ולגלגל צינגלה בשביל מאסטר בי
שלה.