כעס התפרץ לביתי, דיכאון בתגובה נעלם.
הלך. נטש אותי, שוב הוכחתי כי בהדחקה אני מושלם.
כעס רתח, זעמו נשפך, הטיח בי: "אתה מקופח".
פי נפתח: "דיכאון בי תמיד תמך, ידידות כזאת לא אשליך לפח!"

כעס שלף צחוק מתגלגל וחייך בצדקנות:
"אל תתייסר, עוררתי בך כבוד ונאמנות,
אותך הם הולמים עד מאוד, וגם יפה לך הגאוותנות.
אלמלא הופעתי, עוד היית נרקב בביישנות".

חזרתי לשלוותי, ולא התרגזתי ממשחקי המילים,
חימתי לא קצה, אף לא למשמע דמגוגים יותר מהוללים.
"כעס, לך לא אכנע, אתה גובה מחיר מעל לכל דמיון,
היה משוכנע, עבור שום הון לא אוותר על ההגיון".

"בלעדיי", הוא רטן, "לא יהיה לך ספק אנרגיה שיבעיר את הגחלת",
גיבב עוד מספר מילים ויצא את ביתי בטריקת דלת.
שוב אני בודד, שבה התחושה המוכרת, איך רוחי אל התהום נופלת.
"נהגת בשכל", דיכאון חזר לנחמי, "בשביל כבוד מתים - הוא חסר
תוחלת".