פרק ב'

לאחר מספר ימים, הדיוק לא הכרחי, הגיעו צה"ל, או אם נדייק,
כיתה של השייטת שבאו לאימונים צבאיים בבית סיפרנו הקטון שאם לא
ציינתי עד עכשיו את שמו בישראל אז מדובר ב"קציני ים עכו ע"ש
כ"ג יורדי הסירה", שלמתקשי ההבנה (או הקריאה), ממוקם בעכו.
אז צה"ל התמקמו ליום בדיוק וכנראה שלמפקדם היה מחסור בתעסוקה
והוא אלינו בא בשביל איזו סיגריה קטנה.
בקיצור ולעניין מפה לשם בין הסיגריה, הנסיעה בג'יפ צבאי ודיבור
בקשר, הוא ניסה לעבור לבסיס שני בתקווה להשלים הקפה מלאה.
החלפנו קצת רוק ובין היתר מספרי טלפון וכך נסע לו צה"ל במהירות
ובלי הודעה ומאז נעלמו עקבותיו.
באותו ערב שבו צה"ל הגיע ונסע כהרף סערה, כנראה בגלל הלשונות
המשתרבבות או החיוכים המבוישים (עלק), התעוררו לחיים ההורמונים
של אחד מידידי לספסל הלימודים, שהכרחי לפרוטוקול לציין שלאותו
ידיד יקר שאסור לשאת את שמו לשווא יש חברה. ילדה מהפנימייה,
ילדה רוסיה, יחסית חביבה שאותה הוא כבר הכניס למיטה (לא שיש לי
משהו נגד רוסים, נהפוך הוא). בקיצור אותו ידיד חביב התפעם
מביצועי הצרפתית העשירים ורצה לתפוס טרמפ רק לשניה, נאלצתי
להעמיד את אותו החרמן במקומו כיוון שחברים יש רק באגד ואצלי
החניה היא בתשלום.
אז שלחתי אותו שילך לחפש, וכשימצא יחזור! כנראה אותו הנער
התבאס מהדחייה וחשב לספר לעולם על ביצועי במיטה, הוא לא שכח
לנדב פרטים אישיים כולל מספרים מדויקים, אותי אישית הטריד איך
לפני מספר רגעים הוא שכח את מחויבותו לחברתו, כל זה בניסיון
נואש להכפיש את שמי, כמובן שאני לא סולחת ולא שוכחת, אצלי לא
לוקחים שבויים!
יצאתי לבחון אם בזיכרונו העשיר הוא זוכר את ההצעה שאם יורשה לי
לומר הייתה מגונה או שפשוט הוא התאכזב שהוא לא נכנס לסטטיסטיקה
של הגברים שחברו אלי במיטה ואם בגלל העלבון והדחייה הוא יצא
במסע הכפשה והכחשה.
כמובן שלא הסתפקתי בפגיעה נפשית שכנראה תדרוש טיפול פסיכיאטרי
לכל החיים והחלטתי לבדוק מה קורה כאשר זורקים לאדם (או לפחות
לאחד המכונה ככזה) אבן בצלעות, מסתבר שהתוצאות לא נעימות
ויכולתי להישבע שראיתי גם דמעות בסיפור.
אולי שכחתי לציין אבל במהלך כל אותם אירועים עדיין הייתי
במערכת יחסים מלאה, בטוחה ורחוקה משעריו של בית ספר קציני ים
עכו.