אוראל בת שלוש והיא הבת היחידה שלי. בינתיים.
כל יום אוראל חוזרת מהגן ומספרת לי על אמהות ואבות של חברות
וחברים שלה, וכשהיא שואלת איפה אבא שלה אני אומרת לה שהוא לא
בבית. הוא אף פעם לא בבית.
פעם שמעתי את יהב, אחת החברות של אוראל, אומרת לאמא שלה בגן
ש"אבא של אוראל אף פעם לא בבית". זה נכון, שהוא אף פעם לא
בבית, אבל אני לא אוהבת שמדברים על זה.
אוראל תמיד שואלת למה, ואין לי מה להגיד לה.
אי אפשר להגיד לילדה בת שלוש שאבא שלה מת.
מת? היא תשאל, מה זה מת? אוראל ילדה תמימה.
"מת זה אחד שלא נושם יותר", אני מניחה שהייתי אומרת.
"לא נושם יותר," הייתה אומרת, "הוא בבית חולים?"
כבר ציינתי שאוראל ילדה תמימה?
ביום המשפחה מבקשים מהילדים להביא תמונות של ההורים.
אוראל לוקחת את התמונה שלי וכשהיא חוזרת הביתה היא אומרת שהיא
שונאת את יום המשפחה. למה, אני שואלת, והיא אומרת שהיא שונאת
את יום המשפחה כי לכולם היו שתי תמונות ולה רק אחת.
כשהגננת של אוראל מתקשרת אליי ומבקשת לדעת פרטים על היעדרות
אביה של אוראל אני אומרת שזה לא עניינו של אף אחד, ומנתקת.
הגננת מוציאה את אוראל מהגן בטענה ש"היא מהווה דוגמא רעה
לילדים אחרים". חוצפנית הגננת.
העברתי את אוראל לגן אחר הנקרא "גן אחד". נשמע טוב, שם מבטיח
לגן ילדים. שנתיים וחצי בילתה אוראל ב"גן אחד". היא היתה בת שש
וחודשיים כשעלתה לכיתה א'. כמו בכל מקום, בשיחת ההכרות ביקשו
לדעת את שמות ההורים. "יעל", אוראל אומרת, "ולאבא שלי אין
שם".
המחנכת של אוראל מתקשרת אליי בערב ומבקשת, בנימוס, מעט פרטים
על אביה של אוראל. אני אומרת, גם לה, שאין זה מעניינה.
השנה הראשונה בבית ספר עוברת על אוראל בקלות.
היא משתלבת יפה בין הילדים ומצליחה לרכוש חברות רבות.
בכיתה ה' אוראל חוזרת הביתה ומודיעה לי שהם עושים "מיני עבודת
שורשים" בה הם כותבים על משפחתם. אוראל מבקשת לדעת פרטים.
מסכנה, איך תוכל לכתוב על אביה מבלי לדעת עליו כלום?

"אני לא מכירה את אבא שלי. אני יודעת שקוראים לו אנט והוא
צרפתי."

"אמא, מה באמת קרה לאבא?" הילדה הקטנה שלי שואלת.
"אבא... אבא... חמודה, אבא הלך לטייל".