אולי זה חכם ואולי זה סתם.
מה שכן, עכשיו פסח, חופש, והחלטתי לחשוב על משמעות החיים.

אז הוא קם בבוקר.
אז הוא קם בבוקר, צחצח שיניים, הסתרק, התלבש, שתה קפה ויצא
מהבית.
אז הוא קם בבוקר, צחצח שיניים, הסתרק, התלבש, שתה קפה, יצא
מהבית, נכנס למכונית והתחיל לנסוע.
בדרך לאותו מקום אותו הוא ראה, רואה ויראה במשך כל שנות חייו,
הוא ראה את החנויות אותן הוא רואה כבר 20 שנה מחייו, את הצומת
אליה מגיע בסוף הרחוב הראשי, את כביש גהה, אח"כ מורשה ואז מגיע
לת"א.
בת"א הוא לוקח שמאלה, ואז ימינה, ממשיך 20 מ' ישר, ונכנס
לעיקול שמאחורי דיזינגוף סנטר.
הוא מגיע לרח' הסירנה, ובסירנה 15 הוא מחנה.
שיט, שוב פקחים (דו"ח על מדרכה בת"א ערכו 500 ש"ח!).
אז הוא שוב יקבל דו"ח, ושוב חצי משכורת תלך לו על הטמטום של
הבוסית שלו שלא מוכנה להסדיר לו מקום חניה ראוי. ושלא תחשבו
שבדו"ח אחד מסתיים הדבר. הוא מקבל לפחות חמישה דו"חות בחודש,
אבל אין ברירה.

זאת העבודה שהוא עבד עובד ויעבוד בה כל חייו.
הוא פשוט לא מוכן לשינויים, לא פיזית, לא מנטלית, לא רוחנית
ואפילו לא עקרונית. הוא פשוט כנוע לחיים ולזרם שלוקח אותם
איתו.
אז מה זה כבר עוד 500 ש"ח, פחות 500 ש"ח, העיקר שהוא מצא משהו
קבוע בחיים.
אז הוא החנה את המכונית מחוץ לסירנה 15, ונכנס לבית הרעוע אותו
הוא מכיר כל כך טוב. הוא מתחיל לספור את הלבנים, כפי שעשה במשך
20 השנים האחרונות - 1... 3... 4... 6...8 ... ו- ½. הלבנה
האחרונה נשברה כאשר הוא עזר לבוסית המטומטמת שלו לסחוב מקרר
חדש למשרדם.
הוא המשיך בכך שעלה במדרגות שגם אותן ספר. אחרי 35 מדרגות,
הגיע לפתח משרדם שהיה בקומה השלישית.
"בוקר טוב", קרא בקול מעורר משהו. וכרגיל, היא התעלמה ממנו
לחלוטין, ואפילו 'היי' קטן לא החזירה לו המטומטמת.
והוא התיישב והתחיל לעבוד.
כבר 20 שנה שהוא כותב מודעות אבל. הוא מכיר את כל האנשים
שנפטרו ב-20 השנים האחרונות בגוש דן והסביבה, הוא יודע איפה הם
גרו, מי היו בני הזוג שלהם, כמה ילדים היו להם, מה היה מצבם
הכלכלי...
לפעמים, אבל רק לפעמים, הוא פשוט חייב להגיע להלוויה.
כמו למשל באותו יום אחד, שעל מודעת אבל הייתה רשומה שמה של אשה
אחת, עם שם מאד גרנדיוזי, שהוא פשוט היה חייב ללכת לראות.
אז בתום יום העבודה, הוא שינס מותניו והגיע לבית עלמין ירקון
וחיכה באוהל הכהן, הלך עם כל קהל המלווים בדרכה האחרונה של
הגברת, ובתום "האל מלא רחמים", הוא אפילו נשאר לסעודה שאחרי.
מזל שהם הביאו אוכל לבית העלמין - המסכן לא אכל כל היום ובמקום
לחזור הביתה, מיהר ישר להלוויה.
כך עשה מס' פעמים כי הוא פשוט היה חייב לדעת מי אותו אדם שאת
שמו הדפיס על אותה מודעה.
ונחזור לאותו בוקר.
אחרי 25 מודעות לוויה, 19 מודעות אזכרת שבעה ועוד כמה מודעות
'30', הוא קם להכין לעצמו מיץ תפוזים. בעבודה הוא לא שותה קפה
כי הוא טוען לעצמו שלשתות קפה מול מודעות אבל, זה פשוט התגרות
בגורל.
כשהוא חזר לשולחן שלו, הוא גילה להפתעתו שכל המודעות אותן הכין
עד עכשיו, פשוט נעלמו!
"טוב נו, המטומטמת בטח לקחה אותם. לפחות שתגיד תודה..." סינן
לעצמו בעצבים. הוא היה מתפטר, אבל אצלו עיקרון זה עיקרון.
'עבודה עד לקבר', היה אומר לעצמו, וצוחק צחוק בנימה אירונית.
הוא המשיך כמה מודעות הלאה, עד שנתקל בשוק של חייו. מרוב הלם
תרבותי הוא שפך את מיץ התפוזים על המכנסיים.
בדף הזמנת המודעה היה רשום לא אחר מאשר... שמו שלו!
"מה לעזאזזזזזזזזל???" רגע... מה התאריך היום? אחד באפריל היה
לפני חצי שנה. הוא חזר ובדק את הרחוב, ההורים, החברים... כל
הפרטים תאמו את חייו שלו.
איך זה יכול להיות? חשב. אם מתתי, זה גן עדן? יותר מתאים
לגיהנום...
ובפעם הראשונה בחייו, הוא לקח את שק העצמות שלו, הרים את התחת
מהכיסא שכבר קיבל את צורת העכוז שלו ויצא בריצה בלי לומר
כלום.
הוא רץ ברחוב, נתקל בדברים (שלמרבה הפלא לא זזו ממקומם) צעק,
צרח, צווח, אך ללא מענה. אף לא אדם אחד שהלך לו ברחוב לא הזיז
את עצמו ולא טרח לשאול אותו מה קרה. "כולם טינופות בעולם הזה",
חשב, "לאף אחד לא אכפת כלום מלבד עצמו".
ככה הוא הלך לו יום שלם ברחובות ת"א, מנסה להבין מה פשר הקשר -
אולי זאת קנוניה של הממשלה? אולי הסי אי איי מעורב? אולי זאת
קנוניה עולמית בכלל?
אכן מחשבות רבות עלו במוחו הקטנטן והלא חכם במיוחד והוא כבר
היה אובד עצות ולא ידע מה לעשות.
ירד הלילה, והוא עדיין היה מסתובב לו בין הרחובות, מנסה להבין
למה מתעלמים ממנו, למה אין פתרון לתעלומה החדשה בחייו, כמעט
החל לבכות.
"פססססססט" פתאום שמע מן השיחים. הוא הסתובב וניסה לראות מבעד
לחושך סביב. הוא לא ראה כלום.
"פססססססססססססט" שמע שוב. הפעם הוא התקרב מעט יותר וראה ילדה
בת 15 כמעט, עם עיניים גדולות ושיער כתום.
"אני רואה שאתה אחד מאיתנו". "אחד ממה???" "מאיתנו, מאיתנו",
המשיכה הילדה.
"אני לא אחד מאף אחד", התרעם. "אז תגיד", המשיכה הג'ינג'ית,
"נתקלת היום בדברים שלא נפלו? צעקת ואף אחד לא הסתובב?"
"אולי", אמר העקרוני.
"אתה אחד מאיתנו. בוא, אני אקח אותך למקום בטוח".
והיא לקחה את ידו והם טיילו להם ברחבי השכונה. הוא מנסה להבין
מה פשר העניין, רוצה לברוח, אך הוא יודע שאין לו לאן. הוא בכלל
לא מבין מה קורה איתו ומה זה 'אחד מאיתנו'. הוא רק רוצה ללכת
לאסוף את הדו"ח השבועי מרח' הסירנה 15 ולחזור הביתה.
ואז הם הגיעו. "הגענו", אמרה הכתומה. לעיניו נתגלה מחזה אותו
מעולם לא ראה - עשרות אלפי אנשים
מבוגרים-צעירים-ילדים-שמנים-רזים-מכוערים-יפים, וכולם יושבים
תחת כיפת שמיים אחת. ולכל אחד מהם תלויה שרשרת עם פרח ושם.
מסתבר (אחרי שהכתומה הקטנה הסבירה לו את כל העניין), שכל אותם
בני-אדם, הם בכלל לא בני אדם. הם ישויות שחיו פעם בין בני
האנוש ויום אחד פשוט נגדעו חייהם.
פתאום הוא זיהה את ההיא שגרה ברח' ויצמן ונטמנה בבית העלמין
קריית שאול, השאירה אחריה בעל ושתי בנות, זיהה את ההוא שנהרג
בתאונת דרכים והשאיר אחריו הורים ושלושה אחים, נטמן בבית
העלמין בגבעתיים, ואת החייל ההוא, שנפל בקרב ברצועת עזה -
הלוויה שהלך אליה, הלוויה שעד היום כשהוא באזכרות ושומע את 'אל
מלא רחמים', הוא לעולם לא ישכח את זעקת האם לשמיים...
אז הוא החל מתהלך בין כל הישויות, מנסה למצוא את מקומו, להכיר
אנשים, להחליף אתם חוויות מההלוויה שלהם ולפעמים גם מה-'30',
והוא בכלל שכח, שהרכב שלו מחכה כבר 20 שנה ברחוב הסירנה מס'
15, וצובר דו"חות חניה...


לכל אותם אנשים שאי פעם תהו אם אנחנו באמת קיימים...