שירי תעמולה זולה ומחורזת שנכתבו על בסיס יומי והופצו במאות
עותקים במסגרת המאבק הסטודנטיאלי למען עתיד ההשכלה הגבוהה
בישראל. וראו גם:
www.studentfight.co.il
בלוז לעושק הגדול: 29/3/05
אתמול בצהרים יו"ר ההתאחדות אמר:
"חברים, קיבלנו כסף - אז המאבק נגמר;
על חשבון קבוצת-'מצוקה זו או אחרת - לא אכפת,
העיקר שהתקמבן לי לכשכש ליד לבנת".
אגודות סטודנטים מתרפסות מייד יישרו הקו:
"שגב תפקידו של שגב הן דוחה חרפת רעב;
וכי למה שנזכור עכשיו, מול שקט שבבוש נקנה,
אמהות חד-הוריות, קשישים מנוולי-זקנה?
בתקשורת, כבר ראיתם, הן יצאנו תותחים -
מה ולמה לנו כאן המובטלים והנכים?"
באותה שעה בגילמן, על הדשא השמשי,
התיישבה קבוצת סטודנטים ומרצים, ביום חופשי (!),
לקיים דיון פתוח , "סיט-אין" חם להתפאר
בנושא המאבק הסטודנטיאלי הבוער.
אז בזמן שהתהפכתם מן הבטן אל הגב,
או קצרתם עוד חלקה של טקסטים, תרגילים וכו' - לשווא
(שווא, אגב, כי הציון שבו ביטחתם את התואר
מתקזז עם הקיצוץ; הבינו, כאן נסגר הצוהר!)
- התקבלו פה החלטות, גובשו קוים, דברים נידונו
שמהם יוצאת כעת אליכם הקריאה:
היכונו!!
אוני' תל-אביב פורצת ויוצאת למאבק
חברתי, צודק, פוליטי, שיקים הרבה אבק
בעיני הממשלה שטחו מלראות את העוולה
הצורמת שגורמת הפגיעה בהשכלה,
בבריאות ובחינוך, ברווחה ובזכויות
של כולנו, שרוצים בכל זאת במדינה לחיות.
ולמי שמתנאה הבוקר בפסי שיזוף
או מצהיר בקפיטריה על הספק של יום צפוף,
במיטב המלל והחריזה נושיט היד:
אל תניחו לה, לציניות,
להשאיר אתכם
לבד
.
בלדה למנכ"ל השנה: 30/3/05
יום ג', אומרים, פעמיים כי טוב
ומוצלח במיוחד לערוך הפגנה:
לא ברור מה הוביל את הוועד לחשוב
לצ'פר דווקא פה את מנכ"ל השנה...
בשש ושלושים בקירוב התכנסו
ליד סמולרש קבוצת פעילי-מאבק
שבאוסף שלטים וקריאות כעסו
על באי האירוע הכה-מלוקק:
אותם מוזמנים מוזהבים וכבודים
טופפו בכניסה אל הקמפוס בנחת
בין תלמידים של חוגים אבודים,
ליצוק שמן נוסף למחבת הרותחת;
ולמי שצלצל בחוצפת תכשיטיו
וקרב לקבוצה הצועקת תיגר
ענו מפגינינו בקול נעלב,
כששאל, בתמימות אטומה, מה נסגר??
- "נסגר לי החוג למקרא, לתלמוד,
קבלה ולשון עברית ושמית,
פילוסופיה יהודית - שהיו לחוד
ועכשיו יתמזגו לשטיחות אקדמית;
תרבות צרפת ומוסיקולוגיה,
תאטרון מעשי וספרות עברית;
תכנים חשובים בארכיאולוגיה,
זואולוגיה, ספרות והיסטוריה כללית;
נסגר לי הביוכימיה הקלינית,
הומתו שני חוגים במדעי היסוד,
צומצם המכון לרפואת עיניים
ורפואת שיניים נקבר, זה לא סוד;
נסגר המכון לשמירת הטבע,
צומצם החוג לעבודה סוציאלית,
גיאוגרפיה, מתמטיקה ופסיכולוגיה -
כולם יועמדו לבחינה קפיטלית;
נסגר התיכון להנדסאים
והחוג לפיסיקה גרעינית,
וגם בחינוך, בניהול, בתקשורת
ועוד - תתבצע שחיטה ארגונית.
זה מה שנסגר. וכעת, היכנסו,
שועי ארץ-עוני שמנים ושבעים,
לשבת בפיל הלבן על שם סמולרש
לסבוא מפירות מפעלכם הרעים.
אנחנו בינתיים נוסיף לעמוד
ולצעוק את עלבון הסטודנט הצודק
לתוך אוזנכם: לא מפעל כלכלי
שלכם, רבותיי, היא הארץ שלי!!!"
"Whose Fight is it Anyway?" : 31/3/05
יושבים על הדשא, סיגריה או לא,
שותים עוד הפוך-קפיטרייה חזק,
הולכים לשיעור וחוזרים למולו
של אוהל המאבק.
אומרים שנזכרנו מעט מאוחר,
לוגמים, מאפרים, מסכימים עקרונית,
בכל זאת, שומרים על מרחק מהורהר,
צעד אחורנית.
לפניכם, יקירים, נבקש להציג
מאותו המרחק - מצידו השני,
את כבלי מוחכם המפותח להדאיג
שיסודם בשגיאה לשונית:
בגוף ראשון רבים, מדברים,
נשארתם בעצם רק גוף סתמי,
ואם לא תתחילו לפעול, חברים,
גם אנחנו נשאל - בשביל מי?
כי ברור: בין רובץ-מדשאות לפעיל
מפריד לא יותר ממכשול מדומיין,
לשוני, כמובן, לאמור - הסביל
שבכוחו לשתק הבניין.
נכון, לא נכחיש שכולכם חכמים,
נבונים, משכילים, ויודעים להיות
מרגיזים להחריד ברצותכם להקים
הצדקות עצמיות - לתלפיות;
אבל שם, מן הסתם, בין תילי פלפולים,
בידיכם לא יותר ממילים, מילים,
ולבנת, שסגרה שני סמסטרים (!!)
אומללים, נשארת עם כל השקלים.
וכעת (לאיית?...) זה הזמן, המקום,
והגוף הוא אנחנו, אתכם, פעילים:
ביחד קולנו יקום עד לכנסת
אפילו במחיר אמנות מגויסת!!!
"פואמה עם פואנטה": 3/4/05
אם הייתם יושבים בתרגיל המוני
של שבעים תלמידים לתורת הספרות
לנתח תיאוריות, כתבים מורכבים,
- הייתם רואים זאת בתחום הסבירות?
אין מצב! מפגינים! זעקו ביום ה'
תלמידי התרגיל האמור דלעיל
שבצדק הצביעו על "אוקסימורון"
מגוחך בעליל: מה, "שבעים בתרגיל"?!
בשתיים ורבע החל השיעור
אך קבוצת התרגיל השובתת יצאה
בשלטים, מגפון ובכעס ברור
לבצע סיבוב מחאה;
מגילמן, שרת, מקסיקו, לנפתלי
בכל הקומות והמסדרונות
עד לתוך הכיתות, שם באופן ויטאלי
עלתה הקריאה משבעים הגרונות:
"בלי כיתות, בלי חוגים, לא יהיו לכם הוגים;
בלי מורים, בלי כיתות, לא יהיו לכם הוגות..."
החום הכבד לא כיבה את הלהט
אשר גם גילה פוטנציאל מדבק:
היו שנטשו ארוחת צהרים
לבוא עם החבר'ה להיאבק.
עוד יש להדגיש שאותה הפגנה
אף הדגימה לכל, ובאופן מופתי
את רוחו המתונה של המאבק,
באשר היא קוימה בצורה "תרבותית":
אם בין בניינים ומחוץ לכיתות
התלבתה העוצמה והטון התגבר
הרי שכל דלת נפתחת היסתה
את הקול, לאפשר לנציגים לדבר;
"נחיל!! לשתות!! לצמצם פערים!"-
הצריח המגפון כל פרק זמן
וקול "מפוחית המהפכה", שהצרים,
ליווה צבא היפי נחוש, מאומן.
יתר על כן, הפלישה לכיתות
התקבלה במרבית המקרים בתמיכה
של מרצים וקהל, עד דיון, כי פשוטות לעיתים
הדרכים אל ה"מהפכה". ("!)
את תום השיעור המושבת לא חתמו
הספרותניקים, מיינד יו, בספרייט ושתיקה:
בפתח של גילמן הקול והשלט הרימו
ביחד עד סוף הפסקה.
היום, יום ראשון, באותו המקום
מתכנסת קבוצת התרגיל השנייה
של אותו השיעור, להפגין - כי במקום
קניית רוח, נותנים השכלה ענייה.
בשתיים עשרה, שוב, הספרות מפגינים, וראו זאת ככתב-הזמנה פתוח:
בואו אתנו וצאו מחלל צפוף-סרדינים,
כיתות מדעני הרוח!!!
"ליל חניה 2005: (אלוזיה לאתרמן ושיעור ספרות, על הדרך). -
4/4/05
בוקר טוב לקמפוס תל אביב המתעורר!
הפגנה רודפת פלאייר, קול קורא למשורר:
על הדשא למול גילמן, שתי דקות מהזריחה
אקטיביסטים כבר הקימו מאהל ברוב טרחה;
מבעוד-יום חילקו החבר'ה מניפסט להתפאר
בו הוסבר שמטרתם ללון בו: כך, להסתער
על מקום שהוא שלנו, אוניברסיטה אחת
קצת נחמצת, מקוצצת, בניהול מעט מושחת,
אשר לה ציבור סטודנטים שהבין שהוא קבוצה
שתפסיד את מה שיש לה, ובזכות, אם לא תמצא
את קולה ואת כוחה להיאבק מאור ראשון
ועד סוף שיעור הערב, וגם אז, רק כאן לישון.
ערב טוב לקמפוס תל אביב המתעייף;
אם לומר את האמת, להיות סטודנט זה, דוגרי, כיף;
עסוקים וחבוטים מאוברדראפט של שעות שינה
לחוצים, עובדים, לומדים, אנחנו פה לקנות בינה
מדופלמת, עם חותמת של מוסד ראוי לשמו
שבעוד בדיוק-סמסטר לא יכיר את פני עצמו.
את אנשי המאהל לא תמצאו במיטתם:
מועדי ב' ושכר מינימום לא יעצרו אותם
ואותנו מליזום דרכים לתקוף את הקללה
שרובצת על כפופים להנהלה וממשלה.
אם למדנו והשכלנו, לא נסכין עם הכפיפות;
אל תקנו דליחות רטורית פחדנית - דרשו שקיפות!
נציגות לא רק לשקל הנוצץ בוועדה,
אלא גם לסגל ולתלמידים, ושנדע
מה הוחלט ומי החליט - שסרסורי הכלכלה
לא יצליחו להזנות לנו את גוף ההשכלה.
אז היום, מפה לשם, אחים, עברו במאהל
להזכיר לעצמכם מי פה בדיוק ה"מנוהל"
שתובע בשק"שים ולילות, בלי אלימות
לא לתת לאקדמיה ולמדינה למות.
יום באמת פתוח: 5/4/05
מי שביקר השבוע בגילמן
יש לשער שהופתע לגלות
כמה נבהל מאתנו הבידרמן
אם כך נשלח אב הבית לתלות
שפע דגלים של חוגי הפקולטה,
קיר לסייד, מדרגות לקרצף,
ובמראה מצוחצח ונפוח,
ליזום "יום פתוח במדעי הרוח"...
כן, הדיקן התעשת והבין -
אין עוד מנוס מקיום פעולה
בהולה, שיווקית, לטשטש, להלבין,
כשמוכרים רוח משיקולי כלכלה.
בין שיעורים ועיתים במקומם
ערכו פעילינו פולמוס מתמשך -
האם לשתף פעולה ולשבת דומם
או לתת אקטיביזם נושך?
יש שסברו כי מחד, אין מצב
לתת יד מושטת למי שהרים
בצבעי הטעייה, בין דגלי החוגים,
את שמות אלה שכבר מתפגרים, נסגרים.
מולם, טענו, מאידך, כי אסור
לשכוח שבידרמן הוא לצידנו,
שאין לנו שום אינטרס לרוקן
מסטודנטים, להבא, את פקולטתנו.
וכך התקבלה הפשרה, שעולה לפניכם
כקריאה זהירה:
למי שיבוא לבקר פה מחר
יש להבהיר - המקום לא שבק
גם אם הגעת לפה לטייל בין דגלים לשלטי מאבק;
זה המצב, ידידי המלש"ב, כשהכוח מחליף בין הרוח לרווח
ואם לא תבוא - אין ביקוש - לא נרוויח - נסגור - נקוצץ - עד
לטבח.
הרע הוא ארצי, לאומי - לא מוסדי
ולכן, יש לבוא וללחום מבפנים:
פוליטית, מותר להזיז עניינים
רק אצלנו, מפלט פעילים יחידי.
שיר עם סיום אופטימי: 7/4/05
בשעת צהרים של יום רביעי
הדשא נשטף בצבעים סטודנטיאלים;
ויקם פתאום, בעבר נבואי,
ערפל מטוסים מנייר, ורטיקאלים.
קראנו לכם באנגלית חגיגית,
הכרזנו בציניות על 'חו"ליאדה',
יירטנו בכם פלאיירים ישנים, להגיד
"אין פה כלום", "בוא נברח", יאדה יאדה.
" 'אקטיביזם' נשמע יותר טוב באנגלית"-
השלט צעק לכולכם בעיניים,
אבל, לוחכי מדשאות שכמותכם
וכמותנו, רבצתם, כמו שמן על מים...
- אוזלים והולכים דימויינו, אחים,
להוקיע בהם את בושת הציפה
שלכם על פני סער, גלים מתהפכים
של פרעות קיצוצים על פקולטה שטופה.
מרצים מספרים על ימים אחרים,
כשסטודנטים ידעו להביא חמורים
וצמיגים בוערים, להרים את הקמפוס
מאד-שלוותו; משכילים מתנכרים,
חברים, התכבדו בסיבוב על פוקו
או על חומסקי, נגיד, שידעו להגיד -
למשכיל בחברה אחריות ותפקיד!
אומרים שאנחנו, ובכן, דור שמרן
ומובס, שטוף-ייאוש וקפיטליזם,
חלש - והכל נכון, כמובן,
להוציא את ממד הדטרמיניזם:
אפשר וצריך לשנות זאת עכשיו
במקום שנרקום תכנית ב' בניכר
וכדי שיהיה פה מחר; יש מצב
לשבור את מקסם השווא.
היום, למשל, הובטח שתורת הספרות תקבל
עוד מתרגל. מי שעקב יודע שזהו הישג
לתפארת מורדי ישראל:
אם מפגינים, ראשי חוג מבינים
ודיקנים יודעים לא פחות -
רק מי שקם ומפעיל את הכוח שיש לו (ויש לו!) קוצר הצלחות.
עוברים לפסים אישיים: 10/4/04
בהשתרע השבוע לפנינו, רענן
ומגרד כמו דשא חם בצוואר-סטודנטים שאנן,
לא נכחיש - גם בנו קם רצון בוגד להתיישב,
להשלים קריאה ושעות שינה, לנוח מול מחשב,
לא לטרוח, לא לפעול, לא לארגן, לתלות, לשלוח,
רק לדאוג לתחת של עצמנו, כי למי יש כוח?
נו, למי?... נכון, לכם, אחים לקמפוס וצרה,
מי יכול, אם לא אתם, לקום ולהושיט עזרה??
מי נפגע מקיצוצים היום, ובטח בתשס"ו?
מי גולש לבדוק ברשת לימודים בחו"ל - עכשיו?
מי רודף בספריה אחרי ספרים שאין למצוא?
מי נלחם באוברדראפט שלא רואים את קצה-קיצו,
בשעה ששם, לימור לבנת פועלת בלי בושה
להגדיל ת'שכר לימוד בחוק, במקום סבסוד? אישה,
מי יסביר לך שלתת רק השכלה לעשירים
זה לא צעד "כלכלי", זו ה ג ד ל ת ה פ ע ר י ם ?
מי יצעק אל מול הכנסת שפה יש עניין אישי -
לא גדלנו 'כדי לחיות במדינת עולם שלישי!
מי יודע שבכל מקרה, הוא חלק מקבוצה
שתפסיד את המשחק, אם לא יופיע לחלצה?...
בדיוק. אתם ורק אתם, סטודנטים יקרים,
היכולים וחייבים לתת כתף ולהרים
את הקול ואת היד שכבר שלושה-שבועות פשוטה
אל מול פני הממשלה ומול האוניברסיטה.
אז עשו טובה לעצמכם ולנו, ובכלל,
ונצלו חלון או הפסקה לבוא למאהל,
אנא, גשו היום לבדוק איפה אפשר לשים עוד יד,
כך שהד צעקתנו יתעצם לקול אחד.
תיאוריית הקונספירציה: 11/4/05
למשוך את התואר לארבע שנים
או יותר, זהו קנס שהופך את הכיס;
ספר אשר לא יוחזר במועד
יזכנו בקנס מנופח להכעיס;
גם סמינר שיוגש מאוחר בלי היתר,
יקנסנו ישר לפנים;
זכות לבטל שיעורים במאוחר
תיקנה, שוב, בקנס, להמאיס.
זה לא במקרה, חברים רצוצים,
שאתם לחוצים - זה נקרא "קיצוצים",
ואמת היא שכאן אין עם מי לדבר
ולכן, יש לצעוק - לא לשתוק.
...אך אנו את פינו איננו פוצים,
לא למרות - אלא דווקא בגלל - קיצוצים,
ושלא ינסו את כיסכם לסבר
במיני תירוצים מצוצים.
האופן שבו בסוף מרץ התקבלה
הצעת התקציב שחיברה ממשלה
שבחרנו, פועל כך, ולא במובלע,
על הכוח של ההשכלה:
אם חוג או פקולטה כעת מוכרחים
להציג הוכחות, מספרים, רווחים,
ובדרך תכנים נזנחים, נשכחים -
הן עניין למרקר לפנינו, אחים;
ברור וחותך כמו פונקציה קווית
שבפרוץ הכולירה החוץ-תקציבית
ינוקזו החוגים השווים, כמו מוגלה
מגופה הטירני של הכלכלה.
ומה יישאר? השכלה פונקציונאלית,
שטוחה, בלי רזרבת מחקר מינימאלית,
נכנסת - יצאת, רכשת מקצוע,
אחרת, תוכרח מהארץ לנסוע.
ואז - מי יחזור לפה שוב? בשביל מה?
תרבות רדומה? פרנסה מדומה?
כשלא יישאר פה שוב ספר על ספר
ומה שגדלנו עליו יהיה אפר -
במי, נכבדיי, תיתלה האשמה?
רק בנו, הרי, אלא מה?...
וכאן נקשרים יחד קצות-הקבלה:
לחברה, השכלה - נקודה ארכימדית
לחרוג מעצמה, לבקר את שלה,
כי רק מבחוץ, מזוית "אנדרומדית",
ניתן לנתח, לבדוק, לפתח
את מה שאחרת יזחל על גחון -
חברה מוכרחה השכלה בתוכה
להניע אותה בכיוון הנכון.
אמא שלכם: 12/4/05
היום לפני שבוע קמה רוח אדירה,
עברה את גילמן ולקחה ת'אוהל-הסברה.
מאז חוזרת ונשנית, בוטה ומתרוננת,
ממכם אלינו, שוב, השאלה המעצבנת:
"נו, נשברתם? זהו? איך מרגיש הסוף המר?
מה קרה לכם? דעכתם, אה? המאבק נגמר?"
הלו הלו, מי נשבר? דעכתם אמא שלכם!
נא הסירו החיוך המדושן מפרצופכם,
ובמקום לזרוק עלינו את אדשת-מצפונכם
דאגו להתעדכן בנעשה בקמפוסכם:
בשעה שפה מרכז האקטיביזם הועתק
אל הדשא, שם שוכן לו מאהל המאבק,
גם במיטשל לא נחים נציגיכם באגודה
בין פגישות לטלפונים, ועוסקים ברוב טרדה
במשא והתדיינות עם אגודות וארגונים
לרותמם למאבק; והישגים מצוינים
נרשמים גם בחזית הפנים-מוסדית, שבה מופעל
מאמץ מושכל לשם צמצום הנזק. למשל,
תאטרון וצרפתית לא ייסגרו, אומרים כעת,
ואת ווינר יפתחו, באמא שלכם, ואת
מעונות ברודצקי-מילמן לא ישליכו לרחוב,
גם אם יש לאוניברסיטה עדיין וואחד חוב.
עוד אחד: הדוקטורנטים, שדפקו אותם בלי גבול,
לא בטוח שיסעו למצוא את מזלם בחו"ל -
לאחר שביתת הסגל הזוטר והפגנות
מסתבר שמתעורר פתאום מקום להבנות (...).
לא את כל ההישגים אפשר לשים על השולחן
כי עדיין מתנהל שם המשא והמתן,
אבל די באלה להבין שכלום עוד לא נסגר
ועכשיו, יותר מכל, חשוב לקום לקרוא תיגר;
שכלכם המלומד וודאי מגיע מעצמו
שכוחו של מאמץ האגודה וקיומו
לא נובע מכבילה באזיקון לשערים
אלא בנו, הסטודנטים, שעדיין סוערים
ויוצרים לגיטימציה, שההנהלה תדע
שכדאי לה, דוגרי, לחלות את פני האגודה.
כלבות: 14/4/05
באחת אחר חצות של חמישי, במעגל,
עוד ישבו ושרו פעילינו שבמאהל
עם גיטרה, תכנונים ובמבה, בין האוהלים,
מחליפים מידע ודחקות, עדכונים, שברי צלילים;
כשלפתע התפקע איזה קול של אזהרה
מן הדשא, ומייד גילינו - באסה! ממטרה!
וגם עוד אחת, ועוד, והכלבות מסתובבות!
לא עברה חצי דקה, וכבר נמצאנו רטובות
ורטובים, מכף רגל עד למצח מתקמט,
כי בתיק הלימודים היו לנו, על האמת -
עבודות להגשה, ספוגות במי המאבק,
סיכומי שיעור לחים של אחרים (מחדל מובהק);
בקיצור, העסק עסק ביש - כולם הבינו חיש,
כשערמנו מול סוראסקי, במתחם ליד הכביש,
גפרורים ומניפסטים, נעליים ולא רק
הדפים, גם כל היתר במצב-צבירה-מרק.
אבל לא יושבי המאהל, ציבור עשוי בלי-חת
ייבהל להתפזר מהשפרצה קטנה אחת:
פה עניין של עיקרון, כשהקבוצה מקור נידפת
ורטוב פאר עבודותינו עד לשד דפדפת -
דווקא אז להתעקש מול ממטרת ההנהלה,
מול קב"ט עוין ונוכח סטודנטיאליות סבילה,
לא לפרוש ולוותר אלא לתת להם בראש,
ובהתמדה עיקשת, את שלנו לא לנטוש.
אז, לאור הפנסים הליליים, המודלקים
להאיר עוד צל חומק ממדעים מדויקים,
הועתקו האוהלים במו ידיים אמיצות
אל הדשא היבש אשר ליד בית התפוצות.
לאמור: כנגד הקיצוץ נוסיפה פה לשרוץ,
וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ.
לסיום, גם אם אתם קצרים בזמן ואמונה
בחיית, התעדכנו ואל תצאו מהתמונה;
הזדמנו למאהל בהפסקה או בחלון
כי דברים קורים פה והיעדרותכם היא אות קלון
לכולנו, שככלות הכל הרי תמימי-דעים:
מול הפרץ הרטוב יש לעמוד, עכשיו, גאים.
"הומרוס אכול קנאה": שיר המאבק היומי האלמוני, 17/4/05
יום שבת בצהריים, אחרי הארוחה
על ספת חדרי נשכבתי כדי לתפוס קצת מנוחה
ובעוד אני שוכב כך, מעכל ומהרהר
נעצמו עיני ודמיוני החל להשתחרר
ובחלומי - מוזר, אך כך היה זה באמת -
את עצמי מצאתי פתאום בתוך גילמן משוטט
אל מולי מופיע פתע ראש החוג שלי, אומר:
"למאבקכם אצדיע! רבינוביץ' תתפטר!
השתכנעתי כי מאבקכם צודק ומעתה
סטודנטים על עתיד ההשכלה תהיה שליטה
לפחות בחוג שלנו - כן, באמת, זאת לא טעות -
בכל החלטה תהיה גם לסטודנטים נציגות!"
לא הפסקתי להודות לו והופיע הדיקאן
מגפוון ביד, צועק ש-"קצצו רק בשומן!"
ואז צץ גם רבינוביץ' ואלי הישיר מבט:
"לבקשתך הבאתי דו"ח מלא ומפורט
על התנהלות העסק - אופס - האוניברסיטה
לא תהיה עוד אטימות: שקיפות מוחלטת מעתה".
אחריו החרו החזיקו לאוטמן ולימור ולבנת
מה קורה פה? לא הבנתי - התעוררתי באחת.
"מה קרה? הכל בסדר?" שאלה אז שותפתי
ששמעה אותי צועק ודאגה לבריאותי
"גם הזעת, גם צעקת, אולי אכלת משהו רע?
כי בתוך סיוט היה נדמה שזזת" - כך אמרה
התקשיתי לענות - אותי בלבל זה הדבר
כביכול חלום רק טוב הוא: למה חשתי מעורער?
רק אחרי שעה שלמה של הרהורים ומחשבה
אל מולי ברורה, בוהקת, הזדקרה אז התשובה:
סך הכל סטודנט הנני, די אדיש ודי עייף
לא לוקח אחריות, במאבק לא משתתף
את עיני אני נושא, עם זאת, ממש כמו מעריץ
אל ההם אשר עושים יומם וליל, בלי כל תמריץ
מזמנם וממרצם נותנים בדרך לא קלה
למטרה שגם שלי היא, של כולנו - השכלה.
ומאלו יש אחת שלה סוגד אני באמת
את ימי גם בחיוך גם במחשבה היא ממלאת
בשפה קולחת, בקלילות וגם בחריזה
מצליחה בכל יום לפרסם - הבחורה זריזה!
את קורות המאבק; וכך בעט מושחז היטב
את לבי שובה, ויום אחד אולי אף אתערב.
עד שזה יקרה, משוררת, לך רציתי להודות
ולמרות שלא ארצה את שתי ידיך לרפות
אגלה לך, כי רצוני להמשיך לקרוא משירתך -
לי גורם להתפלל כי יתמשך מאבקך.
במסדרונות של גילמן כבר הפכת לאגדה
אז בלי ציניות וברצינות גמורה נאמר - תודה!
וואלה! : 18/4/05
הפסח קרב ואורב השרב,
יושבים הסטודנטים, לובשי רוח קרב,
על דשא, לזכר תלאות מצריות -
ודווקא מוחים על שביתת ספריות?
נו, כן; וכי למה נפגין הזדהות
כשחופש, ואין בידינו שהות
לשאול, לצלם, להחזיר, למרקר,
ובחול המועד כאן הכל ייסגר?
וואלה. צודקים. באמת אווילי
לסייע לסגל כפוף, מנהלי,
שאת עול הקיצוץ בו אנחנו נישא -
אם כאן ועכשיו חסומה הכניסה.
עדיף, כמובן, לקטר ולרטון
או לטרוח פתאום להרים את הטון
ולפנות בתלונות על עיכוב לימודינו
אל מי שבכלל נאבק לצידנו.
עזבו את לשון הסגי הנהור,
וחשבו: אם הכעס בכל זאת ניעור
ומשהו קם וזועק בלבכם -
מגניב; נא נתבוהו לתחום כוחכם!
- הצדק אתכם: הן זה לא ייתכן
שככה לומדים, בלי ספרים, ולכן
זכרו שלמען שינוי המצב
עלינו לפעול יחד, כאן ועכשיו;
אך ראש שטמון במקום ובזמן
ללא שום פרספקטיבה, משול לשומן
רבינוביצ'י קר ואטום ללא קץ
אשר בו, ולא בנו, כדאי לקצץ.
לשם הדוגמה, הסתכלו בחיפה
שאיננה עורכת איפה ואיפה,
ואם כאן הוקם, במחאה, מאהל
- אדרבה, כאן גרעין פעיליה נקהל:
אתמול התייצבו אקטיביסטים שבעה
שהדרימו אלינו, לראש הגבעה
למול גילמן, סומקים, רהוטים עד מאד,
והביאו, בטונות, לקמפוס כבוד.
אחר צהרים גלש לשקיעה,
אולם בם לא ניכרו סימני רתיעה
וכשגם אב הבית עזב ונעל
נותרה נציגות לסגור ליל-מאהל.
וככה, בין חומוס, קטעים ופולמוס
חלקנו עם שני צפונים לילה עמוס,
- ואין דרך טובה לקירוב לבבות
מצפיפות-קור-כלבים (...מי זוכר? גם כלבות:-).
היו אחדים, חרזנים בשרשרת,
אשר, כשהייתה השעה מאוחרת,
הגדילו עשות וחלקו יצועם
הלילי-אוהלי, עם חיפה. היה חם.
אכן! כי בכל מאבק זה עוזר
קצת מיתוסים לא-מזיקים לפזר,
ולמה שאנו נשבית השמחה
ונסגיר פה ששלומי גנב ת'שמיכה
ושיאנה ישנה עם רגליים קפואות?
נעים בהרבה לטפח שמועות.
את כל הסיפור המסעיר דלעיל
הבאנו בזאת לפניכם, כי הואיל
ואין ספריה, והיום חם ולח
נחשו איפה צל מחכה לי ולך?
נכון, באותו מאהל מפורסם
שקורים בו דברים להרטיט, ומוקסם
מקימור גזרותינו כל מי שניגש
לבקר, היוצא בהכרח מרוגש;
לסיכום: בואו, בואו, אחים, נא, אלינו,
טובו, וואלה, טובו אוהלינו!
אחרון: 19/4/05
לילה אחרון במאהל המאבק
ומכאן נראה שמשהו אמנם דבק
בסטודנטים, אם הצלחנו להביא אולי עשרים
פרצופים לא מוכרים, ומסיבה פה להרים.
כבכל לילה, יש גיטרה, צחוקים והתעדכנות
הדדית, רעיונות עולים, שרים מהפכנות;
המסורת מחייבת גם, נדמה, את האידיוט
שמופקד על הפעלת הממטרות הכלביות,
ובאופן חגיגי נפתח- לא פעם, פעמיים!
על קבוצת מאבקיסטים עקשנים מטווח של מים.
רטובים אך מרוצים, ישבנו על המדרגות
אל סוראסקי המושבתת, לייבש טיפות זולגות;
החברותא מחממת, ובכל זאת זה מוזר
שלמרות בקשותינו, מפעילים דיכוי אכזר.
המקרה מקרה פואטי, עם ארמז אל המקרא:
שיעבוד להשכלת-מעט ואדישות גמורה
הם אויב שבתוכנו, כאשר גוחן מעל
הפרעה הממשלתי והמוסדי, השם לאל
את לבני מאמצינו, ועומס על גב כפוף
עוד קשיים, קנסות ויגע, לעבות ייאוש צפוף.
אבל, חבר'ה, את כוחנו לא נסיג בקול נשבר,
אינמצב! כולנו, יחד, נעבור את המדבר!
את הדשא נחצה, בין שני נדי הממטרות,
כשיירת פקולטטית אדירה, בין אחרות;
אז יבואו הריאלים, הסוציאלים, הרופאים
כמו לאוהל הסברה, או מאהל, מן הקרעים
של ים סוף המטפורי, אל העבר השני
שממנו תעלה הצעקה: עכשיו אני!
כל סטודנטית וסטודנט אזי יעזו להפעיל
את קולם האקטיביסטי דרך גוף ראשון פעיל,
שאותו אני כותבת חגיגית, לראשונה,
על מנת שלא נמתין לכם עוד ארבעים שנה;
את אחרון האדישים יש להניע, שיבוא
פן מראש המאהל נביט, כמו מהר נבו,
או מחו"ל, על זו הארץ; והבינו, לי אישית,
ולאחרים כמוני שבסוף שנה שלישית,
לא אמור להיות בעצם שום עניין אינטרסנטי
בקיצוץ המיידי, אולם זה סופר-רלבנטי
לי בדיוק כמו לכם, משאת רכב הברזל
מדהירה בעקבותינו רום ממשלת ישראל.
על עתיד ההשכלה והמדינה, במלוא הפאתוס,
לא מתאים לי שיתנו פה למרמס בידי התנטוס
של לבנת ולאוטמן, ביבי, רבינוביץ' והיתר
שאותנו, בלי בושה, בעצם לא רואים ממטר.
מה עושים? מתעצבנים! כותבים! דנים! מתארגנים!
"מרחיבים מעגלים", מחרשנים עד סטלנים,
וביחד מניחים תשתית לפעולה מוצלחת
שתתן תקווה לחיות דווקא "בארץ המובטחת".
Told Yo 'Activism" Sound Better in English
Comrades! Activists! My friends,
'Tis the end of all the ends
Of the celebrated Students' Fight,
When we disperse our might!
- Tuesday noon, on Gilman's lawn,
When we sat to set the tone
And the scheme of future steps -
Suddenly, I saw the g a p s
Between means and ends, and us,
Right before we went to class,
Where they teach us how the Power
Bends us to its own desire...
How can we, who care and act
Fail to see the way we're f&#%ed
By the system, if we see
Evil as Transparency?
If we only aim against
Eloquence, then why the tents?
Why the nights? the time? the fret?
Wasn't there some Budget Cut?
And the same goes, I'm afraid,
To your plans of social aid,
For by that activity
We'll descend to charity;
Yes, and even education
Of the Weak, is but an action
For the lecturers, to hide
That our friends will not provide.
Setting goals so very low,
Means achieving poor and slow
If at all, for long-term acts
Cost us short-ones. To the facts:
Now is now, and here is here,
So, before we disappear
Into summer's blessed vacation
Activists, Let's pull some Action!
Board of Trustees? Fair enough,
Sure, let's let them have it rough,
But - in case you have forgotten
Not just T.A.U. has gotten
Screwed by governmental cuts;
(Weak? Poor? F&k them, say them-nuts).
Thus, unless we dare to go
All the way, (like them, you know...),
Playing it politic-wise -
What we did here will demise.
Plus, by mellowing it down,
Our ship is bound to drown
In a sea of politicians
Hence, let's anchor our ambitions
Firmly, militantly even,
Only that way we'd be given
Any chance to make a wave
That may ultimately save
Things, before all goes to hell
And we ''farewell'' Israel.
To conclude, dudes, please perceive
That unless we want to grieve
Chances blown in future times -
Acting BIG 's a must. -It rhymes!
Plus, by tempering the move
We'd not only lose the groove,
Nor just crowds and potent action -
We'd accept subordination.
Thence, don't drop your plans, I say -
Merely grant a short delay,
So that sense and not misgivings
Will dictate our future dealings;
Let us now combine our strains -
Poets, campers, students, brains,
And, exploiting all our assets
Demonstrate versus the Knesset!
| 
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.