מתחת למיטה שלי יש סיפור.
אני מרגיש אותו מדגדג את המזרן מלמטה.
אני כמעט שומע אותו אבל עד שאני מספיק להתכופף הוא נעלם.
משאיר אחריו שובל של אבק בצורת צמר גפן אפור.
כשהיינו שוכבים קצת התביישתי כי לא היה נעים לי שהוא שם.
כשראיתי מכבי לא הבנתי איך הוא לא יוצא לראות, אפילו בדקות
מכריעות.
כשסתם הייתי שוכב על הגב לא הבנתי איך לא משעמם לו ואיך הוא אף
פעם לא יוצא.
לא קפה. לא סיגריה.
סיפור חסכוני.
אבל מה איתי.
תן לי משהו, דמות, לוקיישן, מלודרמה קטנה.
אבל הוא בונקר.
לא נותן לי שום דבר.