למחרת יום גשום, כשהטיפות מתייבשות על מכסי המנוע של כל
המכוניות, הן עושות סימן לבן ומכוער. כשהייתי קטנה הייתי קוראת
לזה: "חלודה של מים" ותמיד תוהה איך המים לא מנקים את הלכלוך
של עצמם.
ככה הרגשתי כשהפלדלת נטרקה. כמו חלודה של מים, כמו וילון
מתפורר.
כמה דקות אחרי עוד עמדתי בין הסלון למטבח, חיכיתי שתיטרק גם
הדלת אצלי בפנים,
שאני אפנים.
זה נגמר.
זה לא ממש התחיל באמת למרות שאצלי בראש זה נגמר עם נכדים.
אצלו זה נגמר. נקודה.
זה לא משנה אם אני יפה, אם אני נותנת מעצמי, כמו שיקוי רעיל
שמרגיש כמו תרופה,
אולי בלגימה הבאה.
אבל הטעם מתמרמר, בלוטות הטעם כועסות ובצדק ולי לא נותר אלא
ללגום, לתפוס בשתי ידיים כל פירור של תקווה ולהישאר בסביבה כדי
לראות גם אותה מתפוגגת.
אני דואגת.
אם כל זה סימן, אז לא הבנתי את המסר.
אני לא רוצה פילוסופיה, אני רוצה חיבוק.
אמיתי לא סתם של לא נעים. חיבוק שמודא שאני לא זזה לשום מקום.
שעושה מהגוף מיקרוגל ומהאגו חמאה...