ה-29.11.04 היה אחד הימים הגרועים בחיי.
הוא התחיל כיום חורפי ממוצע בלי שום סימנים להמשכו.  על הבוקר
נתתי מתנה לחבר טוב שהיה לו יום הולדת.  לקראת 10 בבוקר צלצל
אלי חבר שמשרת בבסיס אחר והציע לי לבוא איתו למשחק של מכבי ת"א
בכדורסל מול מכבי ראשון לציון.  שמחתי מאוד, משחק ליגה פשוט,
גם להיות באצטדיון וגם לראות את מכבי מנצחת 30-20 הפרש.  באותו
יום יחסית עבדתי קשה בעיקר בגלל שהמפקדת שלי חיה בסרט שאני
הפקיד(ה) שלה.  בצהריים הלכתי לאכול אצלי בבית עם ידידה שלי,
נקרא לה לצורך העניין גל.  גל היא ידידה מאוד טובה שלי שנראית
חבל על הזמן ואני מודה שעד כמה שבועות לפני אותו יום הייתי
מאוהב בה. הלכנו לאכול אצלי בבית באמצע יום בבסיס כפי שעשינו
פעמים רבות. חזרנו, דווקא אז לא הייתה עבודה, מה שאומר - יום
שיגרתי למדי.  ואז כל החרא של היום התחיל ככה בסביבות 16:30,
עמדנו ללכת הביתה וקבעתי עם גל שאני אקח אותה הביתה והיא כמובן
שמחה אבל אז בא אחד אחר מהיחידה, נקרא לו קובי שהחליט שבא לו
לקחת אותה.  
קובי היה ידוע בתור מניאק גדול, שהיה מאוהב קשות בגל והיה
מטריד אותה בלי סוף. גל העדיפה שאני אקח אותה אבל קובי המשיך
להתעקש ולהתעקש, גל סירבה עד שקובי מצא שיטה לאיים עליה ואז
היא נכנעה. העניין הזה הרתיח אותי ואני רבתי עם קובי מפרנציפ
על מי ייקח אותה. בסוף לאחר ויכוחים רבים, שכנעתי אותו שאני
אקח את גל רק שבדרך הביתה הוא כל הדרך דיבר איתה גם מפרנציפ.
הורדתי את גל בבית כשקובי ממשיך לדבר איתה וללכלך עליי. חזרתי
הביתה כולי ממורמר, החלפתי לאזרחי ונסעתי עם החבר למשחק, כל
הדרך הרגשתי ייסורי מצפון על מה שקרה, על איך הכנסתי את גל
למרכז ויכוח שלי עם מישהו אחר. ניסיתי לצלצל אליה אבל הפלאפון
שלה היה כבוי. הגענו ליד אליהו, נכנסנו ליציאה שמאחורי הסל,
בכניסה לשער עמד מאבטח, שהיה המומחה מספר 1 של מכבי ת"א, הוא
זכר כל תוצאה ב-10 שנים האחרונות, זה היה מאבטח מוזר עם קול של
רובוט ופרצוף מפחיד שאמר על גור שלף בטון שעד היום אני וחבר
מחקים: "גור שלף הוא סוס מת."  במשחק עצמו ראשון הובילה ברבע
ראשון אבל ברבע השני עשינו מהפך ובמחצית מכבי הובילה 49-58.
באמצע הרבע השלישי מכבי הובילה 51-71 ואז חבר שלי אמר לי: "מי
היה מאמין שראשון הובילו בפתיחה." מאז מכבי הפסיקו לשחק, בסוף
הרבע מכבי הובילה רק 68-78, כשברבע הרביעי לאט לאט היתרון נשמט
ושש דקות לסיום ראשון עשתה מהפך והובילה 80-81.  היתרון גדל
לשש הפרש ועד לסיום מכבי ת"א רדפה אחרי ראשון אבל לא הצליחה
להדביק את הפער ובסוף יצאה מנוצחת 105-97, ההפסד היחיד בליגה.
חזרתי הביתה מאוכזב ועצבני מהיום שהיה, התיישבתי במטבח ושתיתי
עם המשפחה שלי תה.  כשישבנו כולנו אימא שלי איכשהו ציינה את זה
שהייתי היום עם גל בבית. כשנשארנו לשבת רק אני ואבא שלי (שידע
על כך שבעבר רציתי את גל) התחיל הסיוט הגדול.    
זה התנהל כך:
אבא (בקול ציני-עצבני): אני רואה שאתה עדיין משקיע בגל.
אני: לא... סתם באנו לאכול פה.
אבא: מה לא?! אתה עדיין משקיע בה... ומה אנחנו צריכים לממן
אותה?!
אני: מה לממן?!?! כולו היא אוכלת איזה פרי מחורבן.
אבא: אתה מודע לזה שהיא גמרה את הפומלה ושנאלצתי לנסוע לקנות?

הלכתי לחדר שלי, הבאתי לו 50 שקל ואמרתי:
"זה בשביל מה שהיא אכלה ומה שהיא עוד תאכל בעתיד."

זה כבר הרתיח לגמרי את אבא שלי שאמר:
"תכניס את ה50 שקל האלה לתחת... אם כבר אתה חייב לי 1600 שקל,
שכולל את שווי הפירות, דמי ארנונה כי היא נמצאת פה הרבה,
הוצאות דלק שאני מוציא כדי לקנות את הפירות וכמובן פיצוי על
עוגמת נפש."  

נראיתי אומלל, אבל אבא שלי בשלו:

"אתה סתם משקיע בה, זה יעלה לך עשרות או אולי מאות אלפי שקלים
כל העניין הזה איתה, שלא נדבר על הנזק הנפשי שייגרם לך לכל
החיים"

בשלב הזה עזבתי את המטבח והלכתי לאימא שלי כדי לצעוק עליה,על
למה היא בכלל סיפרה לאבא שלי שבאנו לאכול בבית ולמה היא לא
מצאה סיפור כיסוי לפומלה. ואז אימא שלי כמו שהיא תמיד אוהבת
הפכה את הנושא לשיחת נפש וסיפרה לי על החשדות שלה שאני מאוהב
בגל ושזה לא הדדי. נאלצתי לספר לה שעד כמה שבועות לפני כן
הייתי מאוהב בה ושכיום כבר לא.  לשמחתי היא האמינה לי שאני כבר
לא מאוהב בה ושאין לי אשליות. ואז היא אמרה שאבא באמת הגזים
ושלא להתייחס אליו ושאחרי שהבהרתי לה את המצב עם גל אז אין לה
בעיה שאני והיא נאכל פה ושהיא כבר תתן גרסאות כיסוי ותכפה עלי.

כל השיחות ערכו קצת יותר משעה ובדיוק ב-12 בלילה הלכתי לישון.
למחרת קמתי עם 38 חום שלטענתי זה בגלל המצוקה הנפשית שהייתה
לי. קיבלתי שלושה גימלים שבאו לי טוב כי היה יום שלישי וככה
הסתיים לי השבוע.

מאותו סיפור באתי עם גל לאכול פה כמה פעמים, פחות מבעבר. אני
וגל עד היום ידידים טובים. אבא שלי עד היום לא מת עליה, הוא
עדיין משוכנע שאני מאוהב בה. אימא שלי לעומת זאת די אוהבת
אותה, למרבה האירוניה היא חושבת שגל משפיעה עלי לטובה.

אותו יום שחור תמיד מזכיר לי את המשפט בשיר של משינה תחזור
תחזור: "היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה".