אוהב את מה שאי אפשר להשיג.
עוזב את מה שכן,
את מה שכבר השגת.
המרדף הבלתי פוסק אחרי עצמך.
אחרי מה שאתה יכול להיות.
אחרי כל מה שאתה יכול להיות.

בלגן במוח, בשכל.
החוכמה לא שווה כלום כשאתה לא מצליח לסדר את הראש.
בין פעם לעכשיו, רגש לאפטיות, אתה אתה? עדיין כאן?
אם זה אתה אז איפה הליאור של הלילות ההם?
איך לילה לבן יכול להרגיש כל כך שחור?
בין המשמעות הילדותית המטורפת לאי המשמעות של עכשיו.
ככה זה שמתבגרים. ככה זה שמתבגרים?

עוד אחת במסיבה, עוד הרפס בפוטנציה.
אחר-כך באוטו זה כבר איידס פוטנציאלי.
מחליף מקומות, איתך ואיתן, פעם פה, פעם שם.
זה כיף לא לישון לבד לפעמים.
זה כיף שמתאהבים בך. גם אם אתה לא.
ואתה יודע כבר שאתה
כבר לא תתאהב,
ובכל זאת משחק את המשחק
עם עוד אחת, ועוד אחת,
אתה כבר כל כך טוב בזה, כמעט מקצועי,
וכבר יש לך משפטים קבועים לפרידות עוד לפני שזה מתחיל.
ואספת כבר יותר מדי ידידות, אפילו די מעניינות,
כאלו שפשוט לא יתחתנו איתך אבל הן לא יודעות ישר,
לא כמוך, אתה ישר יודע.
כי כבר התאהבת, והושפלת והשפלת, ואהבת.

ועכשיו, במרדף הבלתי פוסק אחרי עצמך אתה מביט אחורה,
למקומות השחורים והלבנים, הכל כך ברורים האלה.

שחור ולבן, שחור ולבן.

אז ידעת מי אתה.
היית סמרטוט, אבל ידעת.
היית אופטימי ומקסים וילדותי, וידעת.
בחיים לא היית חוזר לשם?
אתה כבר לא בטוח.
אתה בכלל לא בטוח.

ומה עכשיו ילד?
סדר את הראש, אתה חייב לסדר את הראש.
אתה אתה, אותו אתה,
אבל אתה כמעט כבר לא מרגיש,
ולא בוכה, ולא מאבד פרופורציות.
ואתה בכלל לא בטוח.

היית חוזר לשם ילד?
אל זרועותיה שמחבקות ומפילות?
שאוהבות, ושונאות?
ששונאות, ואוהבת?
תתאפס טמבל,
אתה אותו אתה.
רק קצת פחות בטוח.