השעה הייתה כבר תחילת יום חדש ואני הלכתי יחפה.
בשדרת עצים נטויים של ברון עירוני עתיק,
מתעוררת תשוקה שיש לה שם שאני מסרבת לומר אותו בקול.
הכל קורה ודבר לא זז בשעה שהאנשים ישנים,
אלא שניתנה בהם היכולת לעשות כן;
אני - אינני.

כפות הרגליים תמיד נישאות כמו מעצמן אל אותו הרחוב,
בו נפל אז ליבי, והתרסק על המדרכה.
אין לו שום זכר,
אף לא כתם יבש עם שיריי שירים, כפי שדמיינתי לי.

עדיין, בכל פינה מחפשת אותו,  
והקיום שלו הרי כבר אין לו ממשיות,
כמו מגע יד אבי המלטפת את פניי השמנוניות,
ברגע שאותו כבר אנני זוכרת לשכוח.

ולפתע הוא כמו שם,
נועץ מבט כמו נועץ בי אלפי חרבות
(ואולי היה עדיף שכך)
וכפות רגליי היחפות מתכסות בשחור,
ואני צועקת את השם,
ונרדמת.



אפריל 2005