"אמא, אני יכולה לספר לך סיפור?"

"ג'יימי קארינה ודון גרו בבית מאוד גדול ומרווח בשכונה מספר
שמונה.
ליד הבית היה להם מרכז מסחרי גדול ומרכז בעלי חיים והם גם יכלו
לצאת לחופשות ולעיר כשרצו, משום שתקציבם היה רב. ג'יימי עבדה
שמונה שעות ביום, מעשר בבוקר עד שש בערב, בתור שוטרת, יחד עם
קארינה שעבדה באותן שעות בתור מזכירה. דון היה מובטל באותו זמן
אך זה לא הפריע למשפחה משום שהיו להם חסכונות רבים אשר חסכו
במשך זמן רב, עוד לפני שהחלו לגור ביחד. יום אחד מצא דון עבודה
בתור מנקה רחובות. כל יום כשהיה חוזר הביתה בשעות לילה מאוחרות
היה מתקלח והולך לישון, לא אכל ולא דיבר עם ג'יימי וקארינה.
בינתיים ג'יימי וקארינה התחילו לאהוב אחת את השניה, לא בצורה
הרומנטית, וכל יום היו נוסעות יחדיו לחנות במושבה הישנה.
ארונות הבגדים שלהם היו מפוצצים, היה להם אוכל, אחת את השניה,
אבל הן לא היו מאושרות. לכל אחת מהן היו רצונות שהשניה לא יכלה
למלא והן היו מיואשות לגמרי. חוסר החברה, אולי, השפיע עליהן
קשות.
חודשיים אחרי שמצא דון את עבודתו יצאה כל המשפחה לחופשה באזור
חורפי ומאובזר. היה חורף קשה אבל הם אהבו את השלג.
בזמן החופשה התקרבו ג'יימי ודון עד מאוד וקארינה קנאה.
יום אחד אפילו סטרה קארינה לג'יימי, עד שבכתה ג'יימי ולא דיברה
עם קארינה עד סוף החופשה. ג'יימי ודון נישאו וג'יימי אפילו
נכנסה להריון. כשנולדו התאומים הבנים החליטו על השמות 'ריאן'
ו'גוויל'.
בינתיים קארינה יצאה מהארון והכירה את דיאן."

"מאוד יפה חמודה שלי, מאיפה הבאת את הרעיון הזה?" שאלתי.
"אמא, זה אמיתי!" היא יבבה.
"כמובן, חמודה," אמרתי, "אך מה סוף הסיפור?"
היא מצמצה ואז אמרה "אני לא יודעת, אמא!"
קצת מוזר, אמרתי לעצמי, שילדה בגילה תספר לי סיפור כזה.
לבטח ראתה אותו בטלוויזיה, אך מה סופו?
אני שונאת שמספרים לי סיפור חסר סוף.
ובכלל, אם ראתה סיפור כזה בטלוויזיה יש פה סיבה לדאגה,
הרי סיפור שכזה הוא אינו מתאים לגילה.

"עמיתי, מתוקה, זוכרת את הסיפור שסיפרת לי?"
"כן אמא, מה איתו?"
"את רוצה לספר לי את הסוף שלו, חמודה?"
"אמא, אני לא יכולה."
"למה, חמודה?"
"כי בדיוק נסגר לי המחשב. חייבת ללכת.."

שוב עולות בי מחשבות על הסיפור הזה.
מעניין מה הילדה שלי עושה שם, על המחשב.
אולי היא צופה באתרים אשר לא מתאימים לגילה?
קשה, החינוך הזה, קשה לי להשתלט עליה.
החששות האלה של ההורים תמיד משתלטים עליי בסוף.
זה לא משנה בכלל מה הנושא. בין אם זה תזונה נכונה או צפייה
מרובה בטלוויזיה, האינסטינקט האימהי שלי מורה לי שמשהו תמיד לא
בסדר ושעליי לתקנו ומייד. חששותיי הורו לי לבדוק את האתרים
האחרונים בהם ביקרה בתי הפעוטה. אמנם לא פעוטה כמו שהייתי רוצה
לחשוב, אך קטנה מספיק. לא היה שם שום דבר מפליל, והדבר היחיד
אשר גרם לי להרהר במקצת היה "גלו את הצד הגברי שלכם", אך
כשנכנסתי לאתר גיליתי שזהו משחק בו צריך להלביש גברים. עברתי
אל הטלוויזיה ובדקתי את כל הערוצים הזמינים ממספר אחד עד
מאתיים עשרים וארבע, וגם שם דבר לא הצביע על ליקוי בחומר
המשודר. נכנסתי ללחץ והתחלתי לחשוב על האנשים אשר אליהם נחשפת
בתי. מיום ליום הפכתי ליותר פרנואידית ונהייתי אמא מגוננת שלא
נראתה כמותה. בתי, עמית, לא שיחקה עם בני גילה בחצר, לא יצאה
בימי שישי, לא חוברה אל האינטרנט והטלוויזיה שלה קלטה רק את
ערוץ מספר עשרים ושתיים. הילדה שלי סבלה, יכולתי לראות את זה,
אבל מה יכולתי לעשות? לא רציתי שיקרה לה דבר.

עברו השנים ועמית התבגרה והפכה לנערה. עמית היתה ילדה מאוד
מתוסכלת. תמיד היה בה כעס ומעולם לא חדלה להאשים אותי באומללות
שלה. יום אחד החלטתי שזה מספיק לי, אני לא יכולה להיות
פרנואידית כל כך יותר. שאלתי אותה מאיפה הביאה את הסיפור ההוא
שגרם לכל הצרות. "הסימס", היא אמרה. כל כך הרבה צרות בגלל משחק
אחד מטופש. ובכן, אמרתי לעצמי, אם כך הבעיה נפתרה. עכשיו כשאני
יודעת שהכל נבע ממשחק אחד קטן - לא תשחק הילדה לעולם...