בשקט בשקט, בלי משים עין, בר נהפכה לצמחונית כפליים.
הכל היה טוב ויפה, עד שהסיפור התחיל להתדרדר...
בתחילה, היו הם כמה בנות שצחקקו בקולי קולות.
דיברו,העירו,העליבו בלי לחשוב על דבריהן כלל.
אחר כך, תופעה זו החלה להתפשט בלי הפסקה,
בכיתה, בחברים ואפילו הגיע למשפחה.
הכיתה לא הפריעה לה כלל,
החברים עשו זאת בצחוק,
אבל למשפחה היתה משמעות חשובה!.
זה היה בכלל אצל אביה, בבית הזר יותר,
כשדיברה על כזה ואחר,
ואז הגיעה הפצצה -"ביצי חופש" שמה,
מאז, החלו הערות מוזרות ומשונות
להגיח בין כל המסדרונות,
להגיע לכל פינה, לכל מעבר,
עד שלבר כבר ממש נשבר.
היא ספגה צעקות, הרבה צעקות,
ספגה הערות קשות ופוגעות,
כל מה שנותר לה לעשות זה לבכות.
היא נשארה בודדה, מול האנשים המשמיצים אותה,
נשארה חסרת הגנה וגלמודה.
ספגה כל כך הרבה כאב והטפות,
הבית האחר, הזר,המנוכר והקר
הבית, שבכלל לא עזר.
ורק כשחזרה לביתה האמיתי החלו הדמעות.
והיא, נשארה עם אמא ואחות,
שרק הן את האידיאלים מקבלות.
מצבה התדרדר, בריאותית ונפשית,
ותמכו בה בצורה יומיומית,
שכבו איתה בבית החולים, טיפלו בה יפה,
אך כל זה היה לא היה לה למרפא.
יום אחד, הודיעו על פטירתה, וכולם דיברו -
"זאת בר הטבעונית, ילדה מופלאה" הכל אמרו,
"חבל שמתה, בגיל כזה מוקדם",
"בטח הטבעוניות עלתה לה לדם",
וכך כולם, הבינו את שגיאתם-
שבעצם, הרגו ילדה סתם.
אבל זאת היה כבר מאוחר מדי,
כי זו בקבר, גופה עוד לא חי.
וכך הצטערו כל השנים, שכך התיחסו אליה,
כי בעצם, היא פעלה לטובה,
אבל כמו שאומרים - הטובים אוכלים אותה!