השעה חמש שלושים ושמונה. הכל שקט עכשיו, חוץ מקצת מוזיקת רקע
קלילה ששמתי בשביל להוסיף קצת טעם של כחול לאווירה.
ממתי לצבעים יש טעם אתה שואל? ובכן, זה תלוי בעיקר במה שאתה
מאמין.
אתמול מצאתי באיזה ספר תרגיל בתקשור, לפיו בשביל לתקשר עם
ישויות במימדים אחרים, יהיו מי שהם יהיו, צריך קודם כל להירגע
ולדמיין שמקצה הראש יוצאת לנו אנטנה ואיתה אנחנו מוצאים תדר של
אחת הישויות ומדברים איתה. אז ניסיתי את זה, עשיתי כל מה שכתוב
בספר, נרגעתי והוצאתי אטנה מהראש,
לרגע חשבתי שעליתי על משהו, כי פתאום הרגשתי שאיזה משהו פשוט
נמצא שם ולא אומר כלום.
ניסיתי לדבר איתו, כמו שמדברים אל ילד בגן שעושה לך ברוגז, אבל
הוא בשלו, לא רצה לענות לי.
אז המשכתי לחפש תדר אחר באנטנה שלי, החלטתי לנסות לחפש את
המלאך שלי שהיה שומר עליי כשהייתי קטן.
חיפשתי עד שבסוף מצאתי משהו. הפעם, שלא כמו קודם, היה לי עם מי
לדבר.
שאלתי אותו "מה נשמע?" ו"איך החיים שם במימד האחר?",
"הכול טוב, ברוך השם" הוא ענה לי בקול השלוו שמאז ומתמיד היה
לו.
ניהלנו שיחת חולין קצרה, סיפרתי לו שאני כבר כמה שבועות מנסה
לכתוב סיפור אבל אני פשוט לא מוצא את המילים הנכונות.
"תקשיב" הוא אמר לי, "לפני שאתה מנסה לכתוב סיפור שישנה את פני
המאה לנצח, תתחיל קודם בכתיבת קטעים קצרים, תהפוך את זה
לתחביב, תשב ברכבת ותכתוב קטע קצר על כל בנאדם מעניין שתפגוש
שם"
"זה רעיון ממש נחמד" אמרתי לו "אני אנסה את זה"
ואז פתאום קלטתי, אני מדבר עם המלאך שלי! שנים שלא דיברתי איתו
והנה עכשיו הוא מולי, מדבר איתי מהאנטנה שצמחה לי על הראש, ואז
עלתה לי שאלה שפשוט הייתי חייב לשאול אותו.
"תגיד, למה עזבת אותי?"
"לא עזבתי אותך, תמיד הייתי פה"
"כן כן, אני יודע, אבל אתה מבין למה אני מתכוון, למה אנחנו כבר
לא מדברים כמו פעם, למה עכשיו אני צריך אנטנה בשביל לדבר
איתך?"
הרגל התחילה לגרד לי, אבל ידעתי שאם אני אגרד אותה כל הקסם
יתפוגג.
"אסף, תבין" הוא אמר בקול השמיימי הזה שלו, אני בטוח שאילו היה
לי רק רבע מהיכולת הזו לדבר ככה, בנות היו נופלות לרגליי בכל
פעם שרק הייתי פותח את הפה, "תבין, אני לא עזבתי אותך, וגם
לעולם לא אעזוב, זאת עסקת חבילה אני ואתה, לכל מקום שהלכת
הייתי איתך. כל מקום. מי דאג שתמיד תמצא דרך לחזור הביתה גם
מהחור הנידח ביותר? מי דאג שתמיד בכל דרך שהלכת אנשים הדריכו
אותך ולימדו אותך דברים שלא היית חולם אפילו ללמוד בבית ספר
רגיל? מי שתל זרעים של תקווה בכל פעם ששקעת בדיכאון? אסף, לא
הלכתי לשום מקום, אני איתך לאורך כל הדרך".
"אוקי, אז למה הפסקנו לדבר?"
"זה כבר עניין של התבגרות. לנו, המלאכים, קל יותר לדבר איתכם
כשאתם ילדים, כי בגיל כזה עוד לא עשו לכם שטיפת מוח. אם רואים
ילד שמדבר לעצמו, לא עושים מזה ביג דיל, מניחים שיש לו חבר
דמיוני ונותנים לזמן לרפא את זה. אבל כשאתם גדלים מתעורר בכם
הספק, שאולי השיחות האלה עם המלאכים הן לא יותר משיחה רגילה
שאתם מנהלים עם עצמכם. כשאתם מבינים את זה, אתם כבר מפסיקים
להקשיב, וכשאנחנו רואים שכבר אין עם מי לדבר אנחנו מניחים לכם
לחיות את חייכם ורק שומרים עליכם מלמעלה, אבל כמובן שאנחנו
תמיד שם בשביל לשחק את תפקיד המצפן והאינטואיציה"
"אז בשביל מה האנטנה?"
"את האמת? אתה לא באמת צריך אותה"
"מה לא צריך אותה? אבל בספר היה כתוב שככה מתקשרים עם ישויות
ממימדים אחרים" התפלאתי
"כל הקטע עם האנטנה זה רק בשביל הביטחון העצמי, כל מה שאתה
צריך באמת בשביל לדבר איתי הוא בסך הכול לעצור לרגע ולהקשיב,
מקסימום תגיד 'שלום' אם אני לא אומר כלום ואני אשתדל לענות"
בשלב זה, הרגל ממש התחילה להציק לי ולא יכולתי להתאפק יותר אז
שלחתי יד וגירדתי כאילו שלא גירדתי כבר חמישים שנה.
"מצטער שיצאתי מריכוז, פשוט גירדה לי הרגל, אתה עדיין פה?"
שאלתי. אבל הוא כבר לא היה שם.
לא נורא, חשבתי לעצמי, הייתה לנו שיחה לא רעה, אחרי כל כך הרבה
שנים של שקט הדדי.
פתחתי את העיניים, הסתכלתי על התקרה וחשבתי "אחרי שיחה כזאת,
אפילו הבנאדם הפרנואידי ביותר היה מרגיש בטוח...".
חייכתי, התכרבלתי בשמיכה והלכתי לישון.

מוקדש לכל מי שאי פעם הרגיש בודד.