זו הייתה שעתו האפילה ביותר של חושי.
הוא הרגיש איך השמיים מתקדרים וכהים עם כל צעד שהוא סוחב
לכיוון החוץ.
תמיד החוץ הפחיד אותו, לא באופן כרוני, אבל הוא לא תמיד ידע מה
לעשות עם הבחוץ הזה, הוא לא יכול היה להזיז אותו או לשנות
אותו,
אולי בקצת...
הוא הלך, קצת יותר מרבע שעה, בגשם, שגם אותו הוא לא ידע שהוא
ישנא כל כך. גם אותו, לא שהיה לו עוד משהו שהוא שנא כל כך,
אפילו סיבה לצאת החוצה לא הייתה לו, אבל הוא ידע שכל דבר
שעכשיו יופיע בדרכו, הוא ישנא, הוא יתעב, הוא ירצה למחוק מעל
פני האדמה, בגלל זה אולי העדיף לצאת מהבית. כי להרביץ לפנס
רחוב (למען האמת רוב הסיכויים שיכאב לחושי יותר מלפנס) יהיה
חכם יותר מאשר לנסות למחוק מעל פני האדמה את האגרטל המלבני
שאמא שלו הכריחה אותו לקחת מהבית, בזריקה מכוונת היטב לכיוון
הראש.
ההליכה הייתה קשה לו, לא בגלל הגשם, לא בגלל נעלי הבית
שהתפוררו מאבני המדרכה, אלא בגלל שהוא פשוט לא ידע לאן הוא
הולך. הוא היה משנה כיוון באופן ספונטני כדי לרדוף אחרי הגורל
המזדמן, אבל אפילו להיות פיוטי כרגע הוא לא רצה. ולמות? למי יש
כוח... מצב ללא מוצא, שום פתרון לא יועיל כרגע.
נעלי בית, חושי, עט בכיס החולצה, פנס רחוב מחוק מעל פני האדמה
ותחושת ריקנות ריקה כל כך, שאפילו במילה ריקנות נשארו אצלו רק
הר' והת', וביניהן... כלום!
ואז הוא פגש אותו...
בנקודה זו היה אמור להיות מפנה כלשהו, ניתן לומר שהיה, אך
בעצם, חושי המשיך ללכת באותה הדרך בדיוק, רק שעכשיו לצידו הילך
גם נמר גדול ומאיים.
את הפחד השאיר חושי באגרטל של אמא, אז הוא לא רץ, גם לא הסתכל
יותר מדי לכיוונו של הנמר, ואולי זה מה שמצא חן בעיני הנמר כל
כך.
אם היה נותן לו שם מיד הנמר היה הולך, או אוכל את חושי (הנמר
ידע ששנה שבה לא עשה חושי שום פעילות גופנית מאמצת עשתה אותו
פריך ומשביע).
כך הם הלכו.
בתום רבע השעה שהוקצבה לחושי בתחילת הסיפור חזרו חושי והנמר
לביתו של חושי.
הנמר שכב ונרדם על המקרר, וחושי על הטלויזיה.

בבוקר הקיפו צלמים, שוטרים ועובדי גן החיות את ביתו של חושי.
חוק עירוני אסר עליהם להיכנס לביתו באם לא נשקפת סכנה מיידית
לציבור ובאם הוא מרוצה מהמצב. מרוצה הוא לא היה, אבל גם לא
מתוסכל, מלבד אולי מאותו צליל מרגיז של סירנות ומגאפונים שמילא
את ביתו של חושי באדמומיות הבוקר.

שכנתו של חושי הזעיקה משטרה ברגע שראתה אותו מגיע הביתה עם נמר
לא מאולף ובעל ציפורניים לא נקיות בעליל. היא עצמה הייתה מחוץ
לביתה לאחר ריב עם הטוסטר שהסתיים בהטלתו לפח האשפה.
פח האשפה, לשם היא זרקה גם קליפות תפוחי אדמה מהפירה של אחר
הצהריים, בזבוז, עכשיו הטוסטר הממורמר יכיר את הקליפות
הממורמרות שנשכחו לאחר הפירה, היא אפילו לא קראה לזה פירה אלא
"מאש פוטטו", אמריקאית, לכו תבינו.

ובאשר לסיפורנו, נראה כי דווקא הנמר בעל השמיעה החדה ממקור
גנטי אמין, ולמרות הרעש שבא לו מה"בחוץ", השתקע בשינה עמוקה
וכנראה התגלגל במהלך הלילה מהמקרר לארונית תבלינים (שלא לבטח
התכוונה עם כל הרצון הטוב שלה להחזיק מעמד עוד זמן רב תחת
משקלו).
המבט של חושי היה חצי מהופנט - חצי משועמם כשפתח את הדלת ועבר
בהליכה איטית על פני השוטרים המבוהלים והקהל צמא הדם שנאספו
סביב ביתו.
הנמר ישן שינה ערבה כעת כשהרעש ה"בחוצי" שכך מעט בעזרת ג'ט'רו
טאל שכעת ניגנו במערכת הסטריאו המאובקת בביתו של חושי.
נמר ישן, חושי, נעלי בית, פנס רחוב מחוק, ג'ט'רו טאל, מקרר.

המשך יבוא...