זוג נעליים יושבות להן יחד בארון, איזה כיף להן, תמיד יחד
לעולם לא נפרדות.
כאילו נבראו כמלאכים השומרים אחד עד השני מכל פגע.
גם אם הן לא ממש מחבבות אחת את השנייה הן לומדות עם הזמן
לאהוב, הן מסתגלות.
מן נפש תאומה אחת של השנייה משלימות את מה שחסר, עושות כל דבר
יחד ואפילו נהנות מזה, לעולם לא ימאסו זו על פני זו.
גם ברגעים שלא ממש מתחשק להן לצאת מן הארון הן עוברות את ה"אין
ברירה" ביחד, חולקות ביניהן את הכאב שיהיה יותר קל, וגם כאשר
אחת נקרעת ונזרקת לפח השנייה הולכת איתה ביחד, אינה מפקירה את
האחרת לעולם!
חבל שאלו רק נעליים... אילו היו בני אדם אולי היו סמל לאיך
שאהבה צריכה באמת להיות!
הן מזכירות לי את מה שהייתי רוצה להרגיש, ואולי אפילו פעם
הרגשתי ואפילו לא ידעתי, אולי בחלומות או ברגע של שיכרון
הרגשתי איך זה לרחף, להרגיש את המגע החד בו המוח והלב מתאחדים
לאחד ואין הבדל בין רגש ומחשבה, כל התחושות מתלכדות למן הרגשה
טובה מצד אחד וקצת מפחידה מצד אחר, כי הגבול שמפריד שם בין
האושר לבין הנפילה חזרה למציאות הוא חוט דק ותלול... אפשר
ליפול כל רגע אם לא עושים בדיוק את הדבר הנכון...
אבל כמו שכבר אמרתי אם היה, זה היה ברגע של שיכרון... רק שאתה
נימצא במקום שבו היית רוצה להיות הרחק מכאן בדמיונות...
מי יודע אולי יש כאן גם מן דבר כזה שכאן קוראים לו אהבה וגם
אולי כמו שאומרים לפעמים חלומות מתגשמים...
מסתבר שתמיד צריך לחזור לכאן למן מציאות בגיהנום שבני האדם
קוראים לה חיים כדי שישמע להם יותר טוב, שיהיה להם יותר קל
לחיות במן מקום שכזה ולהאמין שככה זה צריך להיות...
חבל שבחלומות שלך אתה נישאר לבד, בעולם שלך שאין כניסה לאף
אחד,  רק כאן תוכל למצוא את מי שימלא אותך באמת.
איש זקן אחד פעם אמר לי שטוב לחלום אבל טוב לחזור לחיים בזמן
ושלכל דרך לכל יעד יש מפה אפילו שלפעמים קשה למצוא  אותה...
אז למה לאהבה אין? גם זו דרך... מסלול אינו מודרך שסופו
באושר.
בסוף הבנתי את דבריו של האיש החכם גם לאהבה יש מפה... שנמצאת
לך אי שם בלב לך לפי הרגשות ותגיע בדרך הנכונה.
דווקא יום אחד חשבתי שמצאתי את החסר, הוא ממש דמה לי והיה
אפילו כמעט במידה הנכונה, חשבתי שזהו... חציתי את הגבול לצד של
האושר.
אך טעיתי, הוא היה עשוי עור מלאכותי, אחד כזה שמפחד ממה שאנחנו
מפחדים כל פעם מחדש, אבל הוא פחד יותר מידיי... ברח ממה שיכל
להיות הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים...
הבנתי שהוא אחד כזה מזוייף, פוחד להרגיש, פוחד להיפגע, פוחד
מאהבה...
ונזרקתי לי כמו נעל ישנה לבדי... ומי שלפחות היה אמור, לא בא
איתי.
וכבר התייאשתי, ימים שהייתי פשוט שוכבת על לי הרצפה כשמידיי
פעם עשן הסיגריה שיוצא מפי מעיר אותי מחלומותיי... חשבתי שאהבה
זה רק בסרטים וזוגות נעליים ישארו בחנות לעולם, התחלתי להאמין
שכמו שאולי לחלקנו יש מפה לאהבה, אצלי זו הייתה המפה שבסופה
תמיד מגיעה לאשליות שלי, כמו כל מפה אחרת שאיי פעם אמצא... אין
אהבה ככה החלטתי לעצמי ובאמת האמנתי בזה!
אבל אז ראיתי אותו, הוא היה ניראה לי קצת עצוב נדמה שחוויה
שדמתה לשלי עברה עליו...
התקרבתי בתקווה שאוכל לחלוק עימו את עולי, מבט אחד בעיניו
הירוקות הספיק לי בשביל לראות לתוכו, להבין שהוא מי שאני באמת
מחפשת, הוא היחיד שיכול לסגור את החור שם- איפה שהיה פעם
לב...
התיישבתי לידו והוא קשר אותי אליו בקשר שקשה לפתוח, שגם אם
יהיה קשה לא נוכל להיפרד, וממש כמו זוג נעליים אמיתיות גם
כשיהיה קשה נלמד להסתגל, לאהוב...
הבנתי שגם הוא חיפש מישהו שיכול לאהוב... שיזרק איתו לפח
כשיתישן, שלא ייתן לו ללכת לבד, שידאג לו, שיעלים לו את הכאב,
שיגרום לו להרגיש מושלם שיגרום לו להרגיש את כל מה שכולם
מפחדים ממנו כ"כ, שלא ייתן לו לעולם לעבור את הגבול הדק בחזרה
למציאות שפעם היה בה...
ועכשיו,ממש כמו אלה שישנות אצלי בארון... אנחנו הסמל למה
שאהבה צריכה להיות!


מוקדש לילד שאני הכי אוהבת בעולם