באחד האמשים הטרופים במהלך הטרק שמנו פעמינו לגסט האוס חביב,
מנוהל ע"י זוג נפאלים מסבירי פנים. הגסט האוס בו בחרו כולם
לישון עלה 30 רופי ללילה (כשקל וחצי) ועבורנו - כמובן - זו
הייתה שחיטה ולכן עברנו למקום הקרוב ומיד נכנסנו להתקלח.
המים, כדברי הבחור הצעיר בעל המקום, היו פושרים וחומם לא ירד
משתי מעלות. בשל כך בחרתי לשטוף חלקים עיקריים בלבד מגופי.
הדבר הוביל לדילמה בקשר לניגוב מאחר ולא רצוי ללכלך את המגבת
לאחר יום הזעה מפרך. מצעי המיטה של הגסט האוס מילאו את התפקיד.

משירד החושך, אחרי מקלחת מדלי קר, מצאה קטי שאין באמת בחדר
מנורה או חשמל. מסתבר שבחושך הכל נראה משעמם יותר מאחר ולא
רואים אותו. היא מצידה, בחרה להעביר את הזמן במתיחות לאור נר.
דפיקה בדלת הפריעה את מנוחתנו. הפורטר, סוחב התרמיל שלנו, רוצה
לדעת אם אנחנו רוצים לאכול, או כלשונו:
."Rice, no?"
הגענו למסקנה שבעל המקום מסרב להכין לו ארוחה נפרדת ולא
מעוניין להרתיח מים יותר מפעם אחת (תהליך שלוקח כשעה תמימה).
כך יצא שבשעה שבע בערב ישבנו לשולחן בלי שום רצון לאכול.
תחת עיניו הבוחנות של בעל הבית הזמנו שתי צלחות מרק ו- "Veg
Momo". כשנשלפה שקית מרק אינסטנט התחלנו להלחץ, וכשקטי הפנתה
את תשומת ליבי לכמות חשודה של חסה שנכנסת למטבח ניסיתי לשכנע
אותה (ואת עצמי) שמדובר בכרוב. בינתיים הסתבר שהסכום הכולל של
ארוחת הערב שלנו לא אפשר לפורטר לקבל מנה חמה משלו ללא תשלום.
הוא ובעל המקום ניהלו דו שיח קצר שבסופו הלך הפורטר לישון רעב
וכועס, מייסר את מצפוננו. כנראה שלא מספיק. זה לא שלא היינו
שמחים לרכוש לו ארוחה חמה. הבעיה היא הכסף...
בכל אופן, לאחר שהפורטר הרעב הלך לישון בלי לאכול ואנחנו,
השבעים, ישבנו לאכול, הגיעה המנה הראשונה: האבקה. אה...
סליחה... המרק. מרקי שלי היה אכיל במידה מסויימת. קטי, לעומת
זאת, נאלצה להתמודד עם משימה שהפכה את הטיפוס בהימלאיה למשחק
ילדים. מה שהטריד אותנו יותר מכל היה החסה. במרק לא היתה חסה.
לאן הלכה החסה? כל אותה עת מסב עימנו לשולחן בעל הגסט האוס
ומגלה בנו עניין רב. לאחר חודשים של משיכת תשומת לב בהודו לא
חשנו אי נוחות מיוחדת. אלא שאז הגיע המומו. בצק דק, מאודה
וארוז כמו שצריך. תכף ומייד ידענו שהזמנו את הדבר הנכון. לעגנו
לבקבוק הקטשופ שהוגש כתוספת ונגסנו את הביס הראשון. לויתנים,
כידוע, בולעים כ-5 טון אצות ביום. אנחנו בלענו ביס אחד וזה
בהחלט הספיק. תרד? שאלתי את קטי בהיסוס ומיד עמדתי על טעותי.
הבטנו אחד לשני בעיניים, בוהים בגוש הירוק התלוי לשנינו על
הסנטר. חסה! להמשיך ולאכול הייתה אופציה שלא באה בחשבון.
להפריד בין הבצק לתוכנו - לא ולא. בעל המקום בוחן כל תנועה
ומחכה לפידבק על מטעמי אישתו. חיכינו שתבלע אותנו האדמה. ואם
לא אותנו - אז לפחות את החסה. פרט לחסה מצאנו בכיסונים חתיכות
חסה ועוד משהו שנראה כמו חסה. ואנחנו - בלהטוטי זריזות ידיים
סטייל הודיני שולפים את המילוי בכל פעם שהבחור מסיט את מבטו.
הקטשופ הידוע לשימצה הפך לגלגל ההצלה היחיד ולא בלי דמעות
רוקנו את הצלחת.
אני מצידי החלטתי שהאחראית לטבח לא תתחמק בלי עונש ושלחתי אותה
שנית למטבח לאפות לחם על אף מחאותיה.
.("Chapatti?! Now?")
לאחר התלבטות אם להשתמש בשני סכינים או להסתפק באחד ולא לגרום
תקריות נוספות, מצאנו את עצמנו מורחים את הזבובים והריבה
שסביבם על הלחם וטורפים בהנאה. ללא ספק הפיסגה הקולינארית של
אותו יום. בדיוק כשחשבנו שסיום הארוחה יביא לסיום אי - הנעימות
התעוררה בעיה חדשה: נפשנו חשקה בסיגריה. סיגריה - כן, ולא
סיגריות, מאחר שכידוע סיגריות בטרק של 20 יום הן מצרך נדיר.
כשהדלקתי בהנאה סיגריה עלתה הסוגיה כיצד נתחלק בה מבלי לעורר
תגובות מיותרות. הצעתי לקטי שתלך בינתיים לצחצח שיניים.
קטי,בתגובה, הציעה שאלך למקום אחר...
גמרנו אומר לארגן קימה ספונטנית שלי מהשולחן שתעביר בטבעיות את
הסיגריה אליה. לקימה מצאנו צידוק הגיוני: אגש ואביא מברשות
שיניים ומשחה. אלא, שהשירותים, מחוץ לבית, אינם מוארים כמובן
ואנחנו חשקנו בפנס המקומי מאחר שסוללות הפנס שלנו, כידוע,
עולות כסף. מובן שלא נוכל לדרוש את הפנס כשבידנו פנס משלנו
ולכן החלטתי לעלות את פנסנו שלנו לחדר ולגשש את דרכי חזרה
באפלה. כל אותה עת הזוג יושב ליד השולחן ומשרה עלינו אווירת
לחץ של-כבר-מאוחר-אנחנו-רוצים-לישון. ציחצחנו שיניים בחוץ לאור
תדיאור כשהאחד ממתין בחושך בתא המכונה מקלחת (מפאת הקור) בעוד
השני משתין. נתבקשנו לפרט את שעת הקימה מחר בבוקר ואת תפריט
הארוחה. עד מהרה מצאנו את עצמנו שוכבים במיטה, עירניים מתמיד,
לאורו של נר ולקול רחש מי המפל הסמוך בשעה 9 בערב.