הם היו לי שניים, מתוך הארבעה צימחו לי ידיים...
החזיקו חזק ברגעי סחרור ודעיכה.
פתאום כשכבה האור מלבד הכוכבים לא נותר לי ירח. לא נותר לי לאן
להמריא, החושך כסה את עיני העייפות.

ילדה קטנה הולכת ברחובות 'קלייר', על כתפה האחת תיק מסע ועל
השנייה נשק מלחמה.
כבד לה, כבד... והיא יודעת שמהדרך הזאת לא נחזור!

עשן מתמרן בשחור, עולה מעלה מעלה, היא משתעלת ומנגבת דמעה.
ספר לי סיפור עם סוף שמח היא לוחשת אל פרי דמיונה, חולמת על
מעשי גבורה והוזה בקור.
השקט מהווה פריבילגיה בראשה הקטן.. מהומות מתקוטטות במוחה,
צועקות - "לכי מפה"!
"לאן"?   "לאיפה?"  "למה?"   "איך?"   לבד!

היא תעבור בשדה מוקשים, מניחה את רגלה על כל אחד ואחד מהם כדי
לחוש משהו אמיתי... כמו עוברת על חלוקי הנחל שליד ביתה.

"בואי נתיישב לנוח" יאמר לה הילד שגר במכולה, "עייפתי
מההליכה".
אני מביטה בפניו ורואה פני זקן, תוהה לעצמי האם כך אראה בעוד
מספר שנים...
היא מלטפת את פניו, שוטפת אותן עם בקבוק מים ומעסה את רגליו
הקטנות. נושקת ללחיו ועוזרת לו להתרומם ואכן הוא עף הרחק
ממנה... היא מנופפת לו לשלום וממשיכה ללכת.
אני מביטה בגבה מרימה את אפי בגאווה וצועדת אחריה. כמו מפקדת
קטנה היא מובילה אותי אל המוות.
מדי פעם היא מסתובבת לאחור ומחייכת, כמו בעלת כוח נסתר היא
רואה אותי..
"כבר שנים שאת הולכת אחרי!" היא תצעק ואדי קור יצרבו את פניה
העדינות.
פרצוף רוטן, גבות שחורות וקול עדין ילחש לה  "לעולם לא
אעזוב!"
"יש לך מקרה אחר לטפל בו ואת מאחרת כבר בכמה שנים" יצעק
באוזניי הבוס הגדול וילך בזעם, "אבל ה'אהבה' מעוורת אותי" אני
אענה והוא כבר לא ישמע..

היא הולכת אחרי ואני כבר משותת דם, תחשוב לעצמה ובו ברגע תיפול
על ברכיה בשלג הקר.
ילדה קטנה שוכבת על מצע שלג לבן מוקפת בהילה אדומה וצל.
"מכיר אותה" יגיד בן השכן... ויתעופף השמיימה בזינוק מהיר...
"היא שנשקה פעם ללחיי!" ייזכר העלם.
לבדך בעולם הגדול, היא לוחשת לה... מטורפת מה חשבת לעצמך?!

שני זוגות ידיים יגעו בה מנסות להנשים אותה, לרפא אותה בכוסות
רוח למת...
"נזכרתם בי" היא תלחש בעיניים עצומות.
"זאת לא אני!" אענה.
אבל הכרתי אותה.. היא היתה ילדה קטנה ואמיצה השותלת פרחי מוות
במקומות שכוחי אל בעולם אחר..
"תראי את הקמטים בפניה" יגיד הגבר המבוגר...
"היא הייתה ילדה יפה" תאמר לו האישה.
שתי ידיים מחזיקות בי מתוך הארבע, למה איני מרגישה חום?!
"ככה זה ילדונת, זה עובר עם הגיל, כולם כבר שוכחים"...
אז ככה זה בסוף? היא תשאל ותחייך.
"ככה זה בסוף... רק הזיכרון נשאר... והצל".

חושך גדול יפול על העולם ברגע אחד ושלג חורך ירד על פני האדמה
והרוח ישוב לו בסופות טורנדו זועם.
אני אביט בה קטנה שכזאת ולא ברורה.

"במקום בו שכבה נשאר רק חור" יספר הנער לקבצן שפגש ברחוב
ויחייך לעצמו.