"אימא, ד...די,  א...א...א...ני, לא  ר...ר...רוצה,
ב...ב...ב...ב...בקשה אל ת...ת...ת...כריחי אותי".
"אני לא מבינה מה הבעיה שלך ציצו (חתלתול, בשפה ההונגרית) שלי,
למה אתה לא רוצה ללכת?"
"אני פ...פ...שוט לא רוצה ל...ל...ל...ל...ל...כת אימא, אל
תכר...ר...יחי אותי, ב...ב...ב...בקשה מ...מ...מך."
"טוב, אני אימא שלך ואני יודעת הכי טוב בשבילך ואתה הולך ובזה
גמרנו את הדיון, עכשיו שים את השלייקס, אחחחח, אתה נראה בדיוק
כמו סבא שלך זכרונו לברכה".
"אל תב...ב...ב...כי אימא, א...נ...ני אלך, אני רואה
ש...ז...זה חשוב לך, אל ת...ת...בכי בגללי אימא,
ב...ב...בקשה".
"זה לא בגללך אישטנדיומק (אלוהים שלי, בהונגרית), תלך ציצו, לך
לחברים שלך".
"ב...ביי אוניו (אימא, בהונגרית), ס...ס...ס...סרטלק (אני אוהב
אותך, בהונגרית)."

אני שונא הונגרית, שפה קשה, ואני גם ככה בקושי מבין מילה ממנה,
רק משחזר מילים ש-נוג'דמומו (סבתא, בהונגרית הכה שנואה עלי)
מלמדת אותי בכל פעם שהיא באה אלינו עם המאכלים האלה שאימא מנסה
ללמוד לבשל.

יצאתי לכיוון הבית של מורן, מסיבת יום ההולדת שלה נחשבת לאירוע
הכי מגניב בבי"ס. כל הכיתה בטח תהיה שם, ובטח גם יבואו מכיתות
אחרות ושמעתי שיש לה חברים מבתי ספר אחרים, אני מקווה שאני לא
מכיר אותם ושזה לא הילדים מהחוג במתנ"ס שהרביצו לי בשבוע שעבר.

גם דנה תהיה שם.

עצרתי בדרך בבי"ס שלי, ניגשתי לברזייה העגולה ליד החדר של מדלן
המורה לריתמיקה ופרעתי את התסרוקת המגוחכת הזו שאימא סידרה לי
באצבעות רועדות, "כמו אבא שלי ז"ל, כל כך יפה ציצו שלי", אני
לא אבא שלך, אפילו שיש לנו את אותו השם, תפסיקי כבר עם השטות
הזאת. הלוואי והיה לי אומץ להגיד לה זאת בפניה, אבל אין לי
אומץ להגיד כלום בפניה של אימא, תמיד שותק. וכשאני לא שותק אני
צועק, וכשאני לא צועק אני בוכה.
וכשאני לא.

חיכיתי עוד כמה דקות שהשיער יתייבש, החולצה הפרחונית הזאת
מגרדת לי קצת, קילפתי את החולצה הצמודה מהכרס המשתפלת שלי, כרס
מכובדת לילד בן 11 וחצי עוד מעט, אין ספק. אימא הייתה גאה בכרס
שלי, "כמו של אבא שלי כשהיה בגילך", לי היא קצת הפריעה
כששיחקתי כדורסל עם עצמי במגרש עד שהחשיך, לא קל להקפיץ בין
הרגליים כשהכדור נתקע בבטן התחתונה.

100% פוליאסטר, כמה צפוי. בטח קנתה את החולצה ב"בזאר של שלמה",
תמיד קנתה אצלו, בטח בגלל שהם מכירים מגיל שש מאז שהגיעה לארץ.
לא משנה כמה פעמים ביקשתי ממנה לקנות לי חולצה ומכנס של ליוויס
אמיתי, כמו כל הילדים בכיתה, תמיד אמרה "הבגדים של שלמה זה
יותר טוב מליוויס הזה של כל הכיתה שלך ביחד, וחוץ מזה במחיר של
ג'ינס אחד שלהם אני קונה לך שני ג'ינסים ושלוש חולצות, מה
עדיף? תגיד לי אתה."

הייתי צריך להתווכח איתה, הנקבוביות האדומות על החזה שלי
הוכיחו זאת. ובכלל, אני כבר ילד גדול והגיע הזמן שאתחיל לקנות
בעצמי בגדים ולא שאימא תבחר בשבילי כל הזמן מה ללבוש.
החולצה התייבשה מעט מן הטיפות שחדלו מטפטופן, התחלתי להידחס
חזרה לתוכה כששמעתי,
"תראה את השמן הזה מנסה להיכנס לתוך החולצה, הוא נראה כמו חזיר
שמנסה להתחבא." שני נערים חלפו ליד הגדר המסורגת. בגלל שאני
פחדן ואין לי אומץ לעמוד מול אימא, בגלל זה הם בטח מכים אותי
בכל יום שישי בבי"ס כשאין חובת תלבושת אחידה. זה מה שאני צריך
להגיד לאימא, שאני כבר ילד גדול ואם אני מספיק אחראי בשביל
לשמור על אחותי הקטנה לבד, אז אני בטוח מספיק אחראי בשביל
לבחור בעצמי מה ללבוש לבי"ס, ולא רק מה ללבוש לבי"ס, גם מה
ללבוש לחברים שלי, בעצם לחבר שלי, וגם מה ללבוש כשאני הולך
לקניון לסרט.
כן, זה מה שאומר לה, שתתן לי לבחור בעצמי מה ללבוש.
ברגע שאחזור מיום ההולדת של מורן אגיד לה, גם כך הסיבה היחידה
שאני הולך היא כי דנה גם כן הולכת.

הגעתי לבית של מורן כשכולם כבר שם, אימא אמרה לי שזה נקרא
"איחור אופנתי", הסיבה שבגללה תמיד היא מאחרת לכל מקום, אפילו
לאסוף אותי מהחוג, דבר שמותיר לכל הילדים שם זמן להרביץ לי,
יותר מדי זמן. הלוואי ולא הייתי הולך לחוג הזה בכלל, אבל אימא
אמרה שספורט זה בריא ושלא יזיק לי להוריד טיפל'ה מהמשקל, כנראה
שהיא לא ידעה איך אני נראה בגופיה הצמודה ובמכנס הקצר מדי הזה,
מכנס שבקושי מאכלס את הישבן שלי.
היא לא ראתה איך במשחקים, בזמן שהייתי מחמם את הספסל וזורק
ל"חברים" שלי מגבות, אמהות היו מצביעות עלי מהקהל ומראות
לילדים שלהם מה קורה כשאוכלים יותר מדי. היא לא התחשבה כשאמרתי
די לאוכל, בישלה כל יום עם סבתא, "אתה תהיה שפן הניסיונות
שלי". מה אני מבין כבר, כל שרציתי היה לבלות זמן עם אימי.
וכששאלה מה אומרים על האוכל? עניתי כמו רובוט, "פ...פ...פינום"
(פינום בהונגרית, טעים). יותר מדי טעים, אימא, יותר מדי שנים.

ראיתי את דנה בצד הימני של החצר המוארת באורות המטופשים האלה
ששמים בדרך כלל במסיבות יום הולדת על הקיר, חייכתי לעברה, חושף
טור שיניים לבן חולני בעקבות התעקשותה של אימא שאצחצח שלוש
פעמים ביום. דנה לא שמה לב לחיוך מלא הביטחון ששידרתי לעברה,
חיוך אותו תרגלתי מול המראה כמעט חצי שעה בטרם הגעתי, הסיבה
ל"איחור האופנתי"שלי, היא הייתה עסוקה בשיחה עם אלירן. החלטתי
לגשת אליה ולדבר איתה. "ד...ד...ד...ד...נ...נ...נ...נ...נה,
ד...דנה, י...י...ש  ל...ל...ך רגע?" הצלחתי להגיד רק את המילה
האחרונה בעברית שאנשים לא מגמגמים מכירים. אני חי עם הגמגום
הזה כבר שש שנים, אני זוכר את היום שהגמגום התחיל, כשבאתי מהגן
עם הגננת כי אימא שוב איחרה לאסוף אותי וכמעט סגרו את הגן
כשאני בתוכו. כשהתקדמנו לחניה של הבלוק ראיתי את המשטרות, ואת
הרכב של מגן דוד אדום, ואת האלונקה המכוסה בבד שחור מובלת
פנימה. אני זוכר את הדמעות שלך ושל סבתא, הלוואי ויכולתי לשכוח
את הצרחות. לא עברתי לילה בשש השנים האחרונות בלי לחלום על
הגופה העטופה בבד השחור הזה,
הגופה של אבא שלי.

דנה הסתכלה לעברי, חייכה לעברו של אלירן ושניהם פרצו בצחוק
רועם, כל כך רועם שבקושי הצלחתי לשמוע את הלב שלי נשבר. "אתה?
חחחחח, באמת נראה לך שאתה יכול לדבר איתי? עוף לי מהעיניים,
יצור מסכן".
"ט...ט...טוב, ל...לא, ח...ח...חשוב." קיוויתי שהאדמה תיפער
ותיקח אותי פנימה לתוכה, תמחה אותי מקרבה כמו שכתוב בספרים
שאימא הכריחה אותי לקרוא לא פעם. דוסטויבסקי, אימא? איזה ילד
קורא "החטא ועונשו" בגיל תשע? "הילד שלי ילמד רק בטכניון",
אמרת לא פעם לסבתא, ואני חייכתי בזמן שנשמתי את מילותיו של
סופר רוסי שמת לפני שסבתא נולדה.
אני אלמד בטכניון, הזכרתי לעצמי בכל לילה לפני שעצמתי עיניים.

"ראיתם אותו? השמן הזה רצה לדבר עם דנה, י...י...ש,
ל...ל...לך, ר...ר...רגע? עאאאללקקקקקק. קלטתם אותו?" צחוק
חרישי נשמע בקושי - החל מתגלגל על לשונותיהם של "חבריי" לכיתה,
צובר תאוצה ומתעצם, עד שכל החצר רעדה מרוב צחוק.
דווקא חיקוי לא מוצלח, חשבתי בעוד דמעה ראשונה החלה לבצבץ מתחת
לעיני, מלווה בשאר חברותיה הנוזליות, מכסה את הלחיים האדומות
מזעם.

"תעוף מכאן, חזיר מגמגם", סינן לעברי אלירן בארסיות.
זה היה השיא, לא יכולתי יותר להתאפק, שלחתי אגרוף אדיר לפניו
של אלירן שפספס אותו לחלוטין ופגע באפה של דנה, שהחל לדמם מיד
אחר כך. הדבר היחידי שאני זוכר לאחר התדהמה הראשונית זה את
הרגל של אלירן נבעטת לתוך הפנים שלי. איבדתי הכרה, וכשחזרה אלי
מצאתי עצמי מחוץ לדלת, מוטל על המדרכה ליד ביתה של מורן. השמש
כמעט נעלמה וסנוורה אותי לחלוטין, הרגשתי את טיפת הדם נוזלת
ומנסה לחדור לתוך עיני העצומה בעל כורחה. התרוממתי על רגליי,
אוחז בגדר הביטחון ליד מעבר החצייה שבצידו הייתי מוטל למשך זמן
לא ידוע. התבוננתי על בבואתי הנשקפת מן השלולית הקטנה שמתחת
לרגליי. אפי כנראה שבור, ואם לא הייתי בטוח קודם, הרי שעכשיו
לאחר שנגעתי בו, אני משוכנע. הכאב החד הזה ביתר כל פיסת איפוק
שעוד אחזה בי. פרצתי בבכי כה עז שאנשים יצאו מן החלונות
בבהלה,
"למה אתה בוכה, ילד?" אשה מבוגרת צעקה מן החלון שלשמאלי.
התחלתי לרוץ לכיוון ביתי
.
נשימתי קצה לה מנשימתה האחרונה שלה בערך כשהגעתי לחדר המדרגות.
לחצתי על קומה שישית במעלית, מודה על כך שהיא לא מקולקלת כבדרך
כלל, ועל כן אני לא צריך לשרך רגליי במעלה המדרגות.
נכנסתי בסערה הביתה, אימא עמדה במטבח וטרחה על בישוליה ולא
הספיקה אפילו לברך אותי לשלום ולשאול אותי מדוע חזרתי כל כך
מוקדם. שעטתי לחדרי, טרקתי את הדלת ונעלתי אותה. את המפתח
לקחתי ממקום המחבוא של אימא במגירת הלבנים שלה. היא אמרה
שפרטיות זה כשאני אהיה מספיק גדול בשביל להבין את גודל האחריות
שבדבר, ועל כן הדלת אף פעם לא הייתה נעולה, למעשה אני לא חושב
שאי פעם סגרתי את הדלת, הרי גם כך ברגע שהדלת הייתה סגורה אימא
דפקה תמיד ושאלה אם הכל בסדר, וכשעניתי לה שאני בסדר גמור ורק
רוצה קצת שקט, אמרה לי שבשביל שקט לא צריך דלת סגורה.

"הכל בסדר ציצו? אתה רוצה לדבר איתי אולי?"

לא עניתי, הוצאתי מהארון גופיה נקייה מדם, בצבע שחור עז,
הגופייה היחידה שאני התעקשתי על קנייתה כשאימא לקחה אותי בפעם
הראשונה והאחרונה "לליוויס", כשנמאסו עליה נדנודיי. החלפתי את
מכנסי הג'ינס המלוכלכים ממימיה של שלולית עכורת מים. שמתי
מכנסיים גדולים עלי במידה וחצי.
הם היו של אבא, גנבתי אותם מהארון שלו לפני שהחליטה שהדרך הכי
טובה להתקדם הלאה זה לזנוח את העבר מאחור, ותרמה את כל הבגדים
שלו לצדקה.
יצאתי החוצה מהחדר וחלפתי על פניה במהירות תוך כדי שאני יורה
לעברה בקצרה, "הפעם אני בוחר מה ללבוש."
ניגשתי לחלון המרפסת וקפצתי.

לא גמגמתי, עשיתי את זה! זו הייתה המחשבה האחרונה שלי בטרם
התרסקתי על המדרכה מתחת לבית שלנו.

בהלוויה לא היה אף תלמיד מבית הספר, רק מורים.
התלמידים בטח הרגישו אשמים ובגלל זה לא באו או שאולי אפילו לא
שמעו ואולי אני משלה את עצמי ובכלל לא אכפת להם, אימא וסבתא
חיבקו אחת את השנייה ומיררו בבכי, החבר שלי אשר שמבוגר ממני
בשלושים שנים לפחות, עמד לצידן כשראשו מושפל, "פסיכולוג הוא
כמו חבר, לא בדיוק אבל בערך", וכשהייתי קטן היה מסיים
ב"בימ-במ-בום". עכשיו אני כבר לא קטן ואולי בגלל זה הפסיק
להגיד לי את זה, ואולי בגלל שחשב שתמו כאביי על אב שהלך בטרם
עת, הסיבה לא משנה, ממילא עכשיו אני כבר לא קיים.

"שמעתי שהוא מת באותה צורה שאבא שלו הלך", לחשה שרה המחנכת
לרחל המורה ללשון.
תמיד רציתי להידמות לאבי.