היא יושבת בחברת משפחתה. כמעט בלתי נבדלת מהיתר. סביב שולחן
ערוך כהלכתו. השירים, האוכל והיין עוברים סביבה ודרכה. אבל היא
חסרת שקט כדרכן של אמהות צעירות. היא שומעת את נשימותיו בחדר
הסמוך מחרישות את המה נשתנה שלה. סופרת וממיינת אותן אחת לאחת.
40 מעלות חום. מנסה לחשב את הזמן שעבר מאז שהשקתה אותו את
התרופה בפעם האחרונה. היא מביטה בבן זוגה, מחוייך, מבושם,
נינוח. היא מאבדת סבלנות פתאום לשיחות החולין הקטנות הטוות רשת
קורים מסועפת של קשר סביב משפחתה.
היא לובשת חיוך אותו תשמור בקפדנות עד סוף הערב. וקמה להגיש את
המנה הראשונה לשולחן. כשסגרה את הדלת אחרי אחרון האורחים היא
מעיפה מבט על אי הסדר שערכה. היא תוהה על תחושת הכבדות שחשה.
הרי בקושי טעמה מן המאכלים. היא נבהלת לגלות פתאום את אחת
הפשטידות שאפתה מונחת עדיין, בלתי נגועה בתנור. נוזפת בעצמה על
פיזור הנפש היא ניגשת למיטת התינוק שבחדר הילדים. בוהה בגופו
הקטן והחם. מטיילת על מצחו באצבעותיה. כל כך גאה הייתה אז
בגופה ההולך ותופח. סומכת על כרסה החד משמעית שתחפה על עודף
המשקל שצברה... גאה בהליכתה הברווזית, מתענגת על ייסורי
ההריון.
היא משפשפת את פניה בחוזקה ומניחה את אבריה העייפים בכורסא
הצמודה למיטתו. כשתשחזר את הרגע הזה, תהיה מוכנה להשבע ששמעה
את הצרחה בליבה עוד לפני שהגיעה לאוזניה. המרחק הקטן שהפריד
בינה לבין מיטתו נראה לה ניצחי. היא הרימה את הגוף הקטן
והנוקשה בזרועותיה. החלה להפשיט אותו בידיים לא לה, מביטה
בזוועה בפיו ההולך ומכחיל ובעיניו מחוסרות ההבעה. את העוויתות
שלא אחרו לבוא, חשה בגופה שלה. מרטיבה באצבעות רועדות את פניו.
מתאמצת להרגיע את גופו המפרכס בעזרת קולה השקט. תזמין אמבולנס
היא צורחת אל תוך חושך חדר השינה שלהם. מהר. היא נכנסת איתו
למטבח. חובקת אותו בעוצמה. מנסה להפסיק את הפרכוס בכוח
זרועותיה. כל ישותה מרוכזת בגוף הקטן. הרותח.
אוויר, צריך אוויר. היא עוטפת בפיה את נחיריו ופיו. דוחסת חיים
לראותיו.
נשיפה אחת... שתיים... שלוש....     נשיפה אחת... שתיים...
שלוש...
גפיו המעוותים בוחשים במעיה והיא נושפת אחת... שתיים...
שלוש... ונושפת.
בעולם מקביל, היא שומעת את בן זוגה. כן... תינוק... 8
חודשים... לא, הוא לא נושם. כן, ימינה בצומת, לא. לא ברמזור
הראשון, מיד אחריו. שמאלה בכיכר. החזה הקטן מתרומם מעצמו
ושוקע. מתרומם ושוקע. והיא עמו. סמוכה אליו פניה עוטפים את
פניו. תנשום ילד שלי היא לוחשת אליו, תנשום בשביל אמא. היא
משפשפת את גופו בכפותיה הקרות כקרח.
לא... אין כאן מספרי בתים. זה מושב. יש שיח בוגנוויליה
בכניסה.
נשימתה נעתקת יחד עם שלו. שוב הוא מכחיל והיא חוזרת אל מלאכת
ההנשמה. היא והוא. הוא והיא. נושמת אותו, מנשימה אותו. לוחשת
קטעי הברות באזניו. דוחסת בייאוש את צלעותיו. בבקשה היא מתחננת
אל תוך פיו הקטן... בבקשה... הפראמדיק מגיע. היא לא שמעה אותו
נכנס. הוא מכסה בתנועות יעילות את פניו הקטנים במסכת חמצן.
מנסה לחלץ את הגוף הזעיר מזרועות אימו. היא לא מוותרת. לא
מוסרת. זרועות הברזל שלה חובקות את בנה. הוא מניח יד על כתפה.
חמה, בוטחת. משהו נשבר בה והוא מרוקן מידיה את בנה הקטן.
הוא ימות? היא שואלת אותו בקול אחר, זר.
לא במשמרת שלי, הוא אומר לה, לא במשמרת שלי.