אני כבר לא יודעת מה קורה בינינו, והאמת, נמאס לי כבר לשאול,
גם לא כדי למלא את השתיקות שנוצרות בינינו שעות שלמות. אני לא
יודעת מה קורה איתה או מה קרה פתאום, מה גרם לשינוי כזה קיצוני
ביחס אלי, שהוביל את היחסים הטובים שלנו לנקודת מפנה והוביל
אותנו אל השפל. ואני כבר לא מסוגלת לשאול את זה. כשאני שואלת,
היא מסתכלת עלי במבט קר, וכשאני לא, היא באה בתלונות על זה,
כאילו אני נהנית מכל העניין. אני בסך הכל רוצה שהכל יחזור
להיות כמו שהיה לפני השינוי הגדול. ומן הסתם גם היא רוצה, קשה
לי להאמין שהיא נהנית מזה, היא גם רוצה קשר, בדיוק כמוני, והיא
אהבה אותי כמו שאהבתי אותה, כמו שאני אוהבת אותה. אז למה, לכל
הרוחות, היא דוחה אותי ככה?!

באמת שאני לא רוצה הרבה, הקשר שלנו היה קשר מדהים. מערכת יחסים
שאפילו בסרטים אין כזו. הגן של שושנים הפך, באופן פתאומי, את
הכל לגיהנום. אני רוצה שהקשר לפחות ישתקם, שיהיה קשר, ואני עוד
יותר אשמח אם נאתר את הבעיה והכל יחזור לקדמותו, אם היא רק
הייתה משתפת פעולה, אני לא אוכל בלי עזרתה.

וזה נורא מעניין איך תמיד אני יוצאת הכבשה השחורה בקטע, למרות
שהיא התחילה את הריב המעיק והבלתי נראה הזה.

אני באמת רוצה להבין אותה, אבל היא לא נותנת לי להבין אותה,
כמה שאני נותנת לה להבין אותי, להביט אל תוך הנשמה שלי. וזה די
מפריע לי. זה מאוד מפריע לי. וקשה לי לחשוב על זה. לפעמים קשה
לי לחשוב עליה, ואני לא ישנה בלילות בגללה, ואני לא מסוגלת
להרדם, אני מתהפכת במיטה וחושבת עליה, אפילו שקשה, אפילו
שכואב. אבל היא אדישה אל העובדה שאני לא ישנה בלילות בגללה,
מבחינתה, אני האשמה לכישלון של הקשר, היא לא הביאה את עצמה
בחשבון כאשמה לכל הבלאגן הזה. אולי מבחינתה הקשר כבר נגמר...

במקום הקשר שלנו עכשיו נותרה רק שתיקה. שתיקה ארוכה ובלתי
נגמרת...
השתיקה הזאת היא שתיקה מאוד מעיקה. היא הבעיה האמיתית בקשר,
ואני לא מסוגלת להתחיל בשיחה, אני אפילו חוששת מזה, אולי אני
גם חוששת ממנה. היא אמרה לי פעם שאני חוששת מהמון דברים, אני
די מסכימה איתה, וכן, אני חוששת להשאר בלעדיה, היא החיים שלי,
כל מערכת היחסים הזאת מרכיבה את החיים שלי. היא חייבת לשבור את
השתיקה...