כל חיי חיכיתי לכתוב באותה שפה מליצית שמהעולם נכחדה. כנראה
שלאחר מותי אוכל לבסוף להשמיעה.

קהל נכבד,

כמו אותו בלון המוענק כמתנה, הנתלה על הקיר לכבודו של יום חג.
אותו בלון המסמן שהיום אינו יום רגיל. הבלון המעלה חיוך על
שפתותיה של הילדה, משמש למשחק או לנוי. הבלון אשר כל אדם בר
דעת יאמר שזולת אוויר מצופה גומי איננו דבר.

הבלון כמוהו כאורח שידוע מראש שאותנו יעזוב אם מחר ואם בעוד
שבועיים, אם בגוויעה איטית ואם בפיצוץ עז. לבסוף יאסוף אותו
גורלו לתהומות השכחה. גדולה ממני ניסחה זאת כבר באומרה: "לא
נורא רוני-רון זה סופו של כל בלון". אבל האם אותה אם מנחמת
יכלה בכלל להבין את סוד כאבו של רון?
האם מנוסה היא כבר בחיים. היא ניפחה בלונים אין ספור ופוצצה
אלפים רבים. היא יודעת את רז חייו של הבלון ויודעת מראש שקיצו
כבר נקבע. היא גם יודעת שכמוהו יש כבר אלפים, מיליונים ובבלון
הפרטי אין דבר מיוחד. אך לרון הבלון הוא אחד-מיוחד. הוא היה
הבלון שלו ובעוזבו אותו נפער בו חור - ברון. מדוע אהב רון את
אותו בלון זמני, מקרי, מיותר לא נדע. אך בעוד אמא לא מבינה
מדוע מקונן רון אודות חתיכת גומי שנתרוקנה מתוכנה, מתעצב רון
אל החור שנפער.

כמו אותו בלון אנוכי, הבל פה בציפוי בשר ודם. מראש, מרגע
לידתי, ידעתם שסופי קרב. כמו הבלון נישאתי ברוח ממקום למקום
לעיתים נתקבלתי כמתנה ולעיתים הייתי מטרד. בגרתי מאחד לאחד
נותן את רשמי על הבריות. גם אני מקרי, מיותר, הסתובבתי לי
בעולם עם תאריך תפוגה. כל מי שראני בעמקי ליבו ידע שהסוף שלי
יבוא. אם בגוויעה איטית כמו בלון שהאוויר בורח ממנו לאט לאט
דרך הקשר עד שהוא מאבד צורתו ונדחק לפינות החדר ואם בפיצוץ עז
המחריד את שומעיו. אם בגלל ניפוח יתר המנסה בכוח להרחיב את
גבולותיי עד שהשמש ממיסה את דונג הכנפיים ואם במעשה קונדס של
האח הצעיר הרוצה להפחיד את אחותו הבכירה. סופי היה ידוע, צפוי
ובטוח וכולכם ידעת את זה.

מדוע זה נאספתם כאן? אודות מי אתם מקוננים? בוודאי לא עליי. לא
עליי אתם בוכים. כי מי אני שיש לבכות עליו כולי דומם, בשר,
עצמות ודם. אפילו את המילה אני הייתי מעדיף לייחד לבני אדם לכן
איני "אני" אפילו. כל הקשר בינינו בטל ומבוטל. אולי בוכים אתם
על מי שהייתי, מי שעד אתמול הסתובב בעולם. אבל הוא כבר מזמן לא
כאן, התינוק אותו אתם מדמיינים וקוראים לו אוהד לא קיים כבר 17
שנים והילד - 14. סופו של הרגע הוא סופו המוחלט אין שום סיבה
שדווקא עכשיו תחליטו לבכות על התינוק שאבד. ואולי אתם דווקא
בוכים על מי שיכולתי להיות. "לאוהד שלנו היה הרבה פוטנציאל,
הוא היה יכול להיות כל מה שחפץ". אך מי שיכלתי להיות מעולם לא
היה בנמצא, לא אכל, לא שתה, לא דיבר עמכם, הוא כולו פרי
דמיונכם. עליו יכולים אתם לקונן כמו על מותה של דמות בדיונית
אהובה. כמו שנוהגת האם להרגיע: "זה לא באמת, זה רק סיפור".

אז אודות מי בעצם אתם מקוננים אם לא על דומם, או על עבר או על
דמות שהיא פרי דמיונכם? עליכם אתם מקוננים על החור שפערתי בכם.
כמעט מאשימים אותי על הנזק שהסבתי בהולכי. בוכים על משהו
שהתכוונתם לומר לי וכבר לא יסתייע בידכם. על הכתף הנעימה
שהגשתי לכם. בוכים עליכם על חייכם הזולים שעכשיו יחסרו נוחות
כלשהי. על חייכם שכמו שלי יסתיימו, חיים מקריים, מיותרים,
זמניים. אני עכשיו מעמיד אתכם שוב מול גורלכם הוודאי הלבוש
בגלימה שחורה ומגל מחזיק בידו. מול אותו מלאך אהוב או נורא שכל
חייכם אתם מתקרבים אליו. בסוף, כמוני תזכו לחיבוק. חיבוק שממנו
כבר לא תזכרו דבר. עליכם אתם בוכים!

אז הקשיבו לדבריי רק פעם אחרונה. את העפר מראשכם נערו ותפרו
בבקשה את טלאי בגדכם. קומו לכם ממנהגי האבלות ההבליים ותפסיקו
לבקש בשמי סליחה מאותו סבא זקן היושב שם. הפסיקו את האדמה
להמליח עם דמעות ואת הפרחים תציבו על שולחן החג. בגופי השתמשו
למה שתרצו בלי יראה וחרדת קודש, מצדי תתרמו אותו למדע. תזכרו
לשכוח אותי כדי שלא אעיב על חייכם בעודכם מתקרבים אל אותו מלאך
איום. ודבר אחרון תלמדו את אותו רוני-רון המקונן על הגומי שעבר
זמנו שסופו של כל בלון קרב כבר מרגע ניפוחו ואין לקונן על בלון
שהתפוצץ, יש לנפח חדש.