"כן, כן, זהו זה!" צרחה דפי, "אנחנו צריכות איזו תרופת פלא,
אבל דפני לא מצליחה לגלות מהי, למרות שהיא ממש ממש טובה בלהבין
דברים".
"הסיבה לכך היא שרק הנסיך יכול להפעיל קסמים על הנסיך".
"אם כך, אתה מציע דבר חסר סיכוי. הוא אינו יכול לעשות זאת",
אמרה דפני, "הוא ניסה".
"הוא כן יכול, ועל כל פנים, האושר שלך אינו תלוי בכך".
"כן, הוא כן!" אמרה דפי.
"לאו דווקא".
"מה נעשה?" שאלה דפני.
"כפי שכבר הצעתי קודם, לפחות בכל הנוגע לנסיך ולכישוף - לא
כלום! לעומת זאת, את יכולה לעשות משהו למען עצמך. למעשה, את
יכולה לעשות דברים רבים למען עצמך".
הנסיכה שלחה לעבר דוק מבט מתחנן: "אני לא יכולה לפעול אחרת.
נמאס לי כל כך. אתה רופא. לא תוכל לעזור לי?"
"אוכל, כמובן", פתח הינשוף את התיק השחור והוציא ממנו פנקס
מרשמים. הוא שרבט משהו בעט הנוצה שלו, תלש את הדף והושיט אותו
לנסיכה.
היא התבוננה בדף מבעד לדמעות, וניסתה להבין את הכתוב.
שם: הנסיכה דפני
כתובת: הארמון המלכותי

האמת היא התרופה הטובה ביותר.
יש ליטול ממנה ככל האפשר, בכל הזדמנות.

מילוי חוזר: בלתי מוגבל.
חתימת הרופא המטפל: דוק-טוב רפאל גבריאל.

"האמת היא התרופה?" שאלה הנסיכה.
"כן. הטהורה ביותר, היעילה ביותר ביקום, היחידה שיכולה לסייע
לך".
"את יכולה להתחיל בזה". הרופא הכניס את ידו לתוך התיק השחור,
הוציא ספר קטן והגיש אותו לנסיכה. על הכריכה צויר ורד אדום
מקסים, ושמו של הספר נכתב בזהב: "המדריך לחיי אושר לעולם ועד.
לנסיכות שנמאס להן מזה שנמאס להן. דוק-טוב רפאל גבריאל".

...כשהחלה הכרכרה של הנסיכה להתרחק מהארמון של הוריה, הוציאה
מתוך התיק את "המדריך לחיי אושר לעולם ועד". ופתחה בשקיקה
בעמוד הראשון.
"מתי הייתה הפעם האחרונה שבה התבוננת במראה והתחלת לרקוד?" היו
מילות הפתיחה של הספר. "הפעם האחרונה שבה שרת שיר מקסים
לציפורים, שגרם להן להתעופף מן העצים ולשיר אתך? מתי בפעם
האחרונה מילא אותך אגרטל עם ורדים אדומים אושר ושמחה?"
המילים נעשו מטושטשות כשעיניה של הנסיכה התמלאו דמעות. "הפעם
האחרונה...?"
היא לא הצליחה להיזכר.
...הרכב הניח את תיק הנסיעות שלה בקומת הכניסה של הארמון.
באויר ניחוחם המוכר של הורדים. היא נשאה את מבטה לעבר אגרטלי
הבדולח שניצבו על עמודי השיש שקישטו את אולם הכניסה. באגרטלים
היו עשרות ורדים אדומים טריים.
"תראי, דפני! הוא קטף ורדים בשבילנו!" אמרה דפי, "הוא משתפר".
"אולי, דפי. אבל אולי הוא קטף אותם רק מפני שהוא פוחד שנעזוב
אותו. הוא תמיד מתנהג יפה כשהוא חושב שאנחנו עלולות לעזוב,
ואחר-כך חוזר לסורו".
"אבל זה אומר שהוא עדיין אוהב אותנו. עובדה. תראי אילו
ורדים".
"...אנחנו לא יכולות לרפא את הנסיך, כי הוא זה שצריך לרפא את
עצמו. וכל בלבולי המוח על המלך והמלכה שכואבים ושאוהבים. אפשר
להשתגע מכל השטויות האלה!"
"כן, אפשר להשתגע. באמת אפשר להשתגע, דפי - ממך! אני משתדלת
להבין מה קורה כאן ומדוע, ומה אפשר לעשות, וזה קשה מאוד גם בלי
שאת תילחמי בי כל הזמן", השיבה דפני וחזרה לקרוא...

..."עזרה? את קוראת למה שאת עושה עזרה? מה בדיוק עזרת לי
לעשות? להשתנות, מפני שאני לא מספיק טוב בשבילך?"
"אתה לא הוגן", שמעה עצמה הנסיכה הרועדת אומרת, "אני אוהבת
אותך. אני מתגעגעת אליך. אני רוצה אותך בחזרה. אני רוצה אותנו
בחזרה. אני לא יודעת מה קורה. מה אני צריכה לעשות כדי שתבין
אותי?"
"לאהוב אותי. כנראה מעולם לא אהבת אותי. הנסיך שאת רוצה הוא זה
שחלמת עליו, לא זה שיש לך".
"אבל היה לי. אתה היית האחד והיחיד, כל מה שרציתי בנסיך, עד
שהכישוף הרע השתלט עליך."
"את פשוט לא מקשיבה! כבר אמרתי לך שהנסיך ההוא מת, אבל את
מסרבת להאמין!"
"אני לא יכולה להאמין, אני יודעת שהוא עדיין שם. מדי פעם אני
רואה אותו, אני מרגישה אותו".
"אף פעם את לא מאמינה באמת, גם כאשר את רואה אותה במו עינייך.
התבונני בי." הוא אחז את סנטרה והרים אותו כלפי מעלה. "הסתכלי
היטב", דרש, "מה שאת רואה, זה מה שיש. ואת כנראה לא רוצה את מה
שיש. את לא אוהבת אותי. את לא סובלת אותי. ובכן, יש לי חדשות
בשבילך. גם אני לא סובל אותך, מה את חושבת על זה, גברת נסיכה,
גברת קוץ מלכותי..."
"די! די!" צעקה דפי

משניסתה לקום הסתבכה הנסיכה בשמלתה, אך לבסוף הצליחה לעמוד על
רגליה ויצאה במרוצה מהחדר ומהארמון.
"את והחלומות הורודים שלך", צעק הנסיך אחריה, "לא מגיע לך
להיות מאושרת! את שומעת אותי? לא מגיע לך!"