היא חשה אליו. מפוזרת שיער ומחשבות. בבוקר נעלה סנדלים דקי
עקב, אחרי שהתנודדה בהם, וגיחכה לדמותה הנלעגת, שבה לנעול את
נעליה הפשוטות, הגסות למראה. כפות רגליה מתרווחות בהן, והיא
חשה עצמה בנוח.
חומקת למכוניתו, מצחה נחבט בגג הרכב, מתקשט בחבורה חדשה, כזו
שתשכיח ממנה את קרסולה הכואב...
נמנעת ממבטו, נאחזת בתיקה כהרגלה, ממוללת את שוליו מבלי משים,
אצבעותיה רועדות. גם קולה.
ידו החמה תמיד מגששת אחריה, ללכוד את ידה שלה, והרעד פסק. פעם
אחר פעם הוא מפשיטה מגלימת יגונה, והיא חדלה לכאוב.
חם לה. בחוץ שרב, אובך, האוויר דחוס והיא מציצה מפעם בפעם
בעיניו, מזהה בהן אדמומיות. הוא סובל מאלרגיות, באביב. והיא
ערה למצוקותיו.
המשפטים האגביים ביותר שלו נחרטים בה.
שפתיה יבשות והיא צמאה. כמובן שלא עולה בדעתה לבקש לעצור
ולקנות שתייה. מתביישת.
'אני עוצר רגע, אביא לנו קפה', מנחש את מחשבותיה. דומם את
המנוע. המזגן חדל והוא פותח את חלונה, גופו שעון על שלה והיא
כולאת את נשימתה.
נפלא הדבר... היא חושבת בינה לבינה. הוא מנחש את רצונותיי פעם
אחר פעם. והוא יודע כמה קשה לה הדבר. לרצות. לבקש.
דקות יקרות מתבזבזות להן, חושבת בצער, שעה שהוא נבלע בתוך שאון
המכוניות, מביטה בגבו מתרחק, מגרשת תמונות רעות מראשה.
רגליה משוכלות, והיא שעונה על דלת הרכב, מתרווחת, מביטה בכפות
רגליה החשופות. הוא בוודאי יגע בהן היום, חושבת, נוגעת בעקביה
והם קשים ויבשים למגע. גופה מרתיע אותה פעם אחר פעם.
והיא בוהה בדלת. מחכה לו שישוב. הדקות נוקפות והיא מודאגת. כמה
זמן עבר כבר, תוהה.
'אין לך שעון?' שאל אותה תמה, פעם.
'לא', ענתה לו בפשטות, 'איני אוהבת שעונים'.
הנה הוא שב, והיא מסבה את מבטה, פן יבחין בבהיה הזו, בהמתנה
הנואשת שלה אליו בדקות הקצרות הללו, חמש או שש - מחשבת בלבה.
'הבאתי לנו קפה', מכריז חגיגית ומניחו לרגליה. גופה הופך צפוד
שוב, בקרבתו. מייחל אך מתייסר למגעו.
הם חוצים את החניה, שלובי ידיים, מימינם קבוצת ילדים אוחזת
במצנח ענק-בד עגול צבעוני, לכסות תחתיו. הם מעמיקים פנימה.
לרחק מאיש. מדשאות עצומות מקיפות אותם.
'ביקשת דשא...' לוחש באוזנה.
'איפה את רוצה לשבת?' שואל, ובעצם מכוון אותה לגבעה, לכיפתה
הלבנה.
'בספסל, אולי?' עונה לו מאופקת, מבקשת להשקיט את רעבונה, וגם
חוששת ממגעו, והיא ערה לאכזבתו.
הם מתיישבים, והיא עוצרת את נשימתה לנשיקותיו. עצורה כהרגלה.
'בואי נשתה... הקפה מתקרר', הוא ניתק ממנה.
'אני רוצה לשים לך סוכר...' מחייך אליה, מבטיו בולעים אותה.
הוא מתאפק שלא לגעת, והיא יודעת שיכל פשוט לשאול 'כמה סוכר' אך
לא. היא מתפנקת בתשובותיה, קולה מתיילד, בקלות רבה הוא מביאנה
להתרפק עליו. מושיט לה עוגיית בראוניז כהה. היא כל כך אחוזה
בו, עד כי אין טעם לקפה, ליין, למיצים - שהוא מרבה להשקותה
בם.
מקרבת את הריבוע המתפורר מעורר החשק אל פיה, והוא עוצר בעדה:
'אוי, אין לך כמעט אגוזים', אומר לה, מציע להחליף את המנה שלו
בשלה... היא נרגשת למחוותו, אך מסרבת.
השוקולד נספג בלשונה - בגלי מתיקות וחשק שלא ידעה. כהרגלו, הוא
גומע את הקפה במהירות, והיא לוגמת אט אט, משקיעה את מבוכתה
בתחתית כוס הנייר, חיוכיה נכבשים פנימה. הוא לוטש בה מבט, אינו
מתאפק, מגלה את צווארה, מנשק לו, לוחך את אוזנה והיא נבוכה,
הכוס, מלאה כמעט, בידה, מעל ברכיו, היא מבקשת לזרוק אותה -
חוששת לכוותו. לעצמה אינה חוששת כלל. הוא לא יניח לה לזרוק את
הקפה.
'תסיימי אותו', פוקד עליה, ובצייתנות של ילד היא שותה. בטנה
מכווצת בכאב, מהתרגשות, ומחסום בגרונה מעכב את לגימותיה.
כשמסיימת סוף סוף, רצה לפח הסמוך. 'אני כבר חוזרת', קוראת אליו
וחושבת כמה מגוחך הדבר... הפח במרחק כמה מטרים. כך על קצות
אצבעותיה, מדלגת יחפה על שביל הבטון, שלא לאבד אף רגע.
'שנעלה לגבעה?' שואל אותה, ידו אינה מרפה מידה, והם מתהלכים,
מתואמים להפליא, מעלה.
הכיפה מגודרת במחסומי משטרה כחולים, ושומר מגודל, ספר בידו,
ניגש אליהם לבקש סיגריה.
בראש הגבעה, הוא משעינה על גזע עבה, לנשקה. סוחף אותה מטה,
אוסף אותה אליו.
הגבעה ריקה, מכוניות מקיפות אותה כטבעת רוחשת, עיניו עצומות
ושפתיו כבושות בחזה, באוזנה, בצווארה. עיניה פקוחות והיא
מבחינה בקשיש בכסא גלגלים, בגפו, תוהה האם הוא מבחין בהם.
ציפורים שליוו אותם בטפסם מעלה, חדלות. שיערה פרוש כמניפה,
מסתבכים בו עלים יבשים, אניצים, ולא אכפת לה הדבר.
לאט הוא מתיר אותה, כך, בגלוי, על גג העולם. קשה לה ההתמסרות.
היא עוצרת בעדו.
הוא סוקר את סביבותיהם במהירות, וממשיך, להתפרק מתשוקתו.
התנגדויותיה נחלשות. 'כמו אל קרב מאסף אני באה אליו... פעם אחר
פעם', חושבת.
ראשה שעון על חזהו. פיה ממלמל מילות חיבה ואוזנה קשובה להלמות
לבו.
מרגישה עצמה נפסדת.
'הפלאפון!' הוא קורא.
מקיץ אותה.
'אני לא מאמין ששכחתי את הפלאפון באוטו! עכשיו אנחנו הולכים'.
קולו מדגיש את המילה 'עכשיו'. והיא מתחפרת בשתיקתה, פיה מכווץ
בעלבון.
את הדרך מטה הם עושים בשתיקה, יד ביד, הוא כמעט גורר אותה
מטה.
'נפל לי העגיל', פולטת בשקט, ממששת את תנוך אוזנה החסר, נזכרת
איך התיק אותו ממנה, בלהטו, בלי ששם לב.
'בואי נמצא לך אותו', מנווט אותה חזרה מעלה.
'זה בסדר... עזוב... לא צריך', נגררת אחריו. והוא לא אובה.
'זה היה העץ הזה, לא?' עיניו בולשות סביב.
'כן. אני חושבת...' הדקות נוקפות, ומצפונה נוקף אף הוא. הוא
מוכרח לחזור, היא יודעת...
העגיל לא נמצא.
היא ויתרה כבר. לא אכפת לה. הוא אינו מרפה. מדריך אותה כיצד
והיכן לחפשו. היא מתרגשת ממאמציו, אינה מתרכזת בהוראות החיפוש.
אלו הדקות האחרונות שלנו יחד, חושבת בצער.
העגיל אבד. והיא מסירה מאוזנה את העגיל השני, ומותירה אותו
סמוך לגזע.
'אם מישהו ימצא כאן את העגיל האבוד... מגיע לו לקבל גם את
העגיל השני...' צוחקת לעומתו, והם יורדים מטה, ידיהם שלובות
והם חולפים על יד בור מרובע, מדויק במידותיו, ובתוכו מיכל מתכת
כחול. היא מצטמררת למראה ה'קבר' הזה, ומשתפת אותו בתחושותיה.
כפות רגליה המנושקות נדקרות בגבעולי דשא חדים.
'אני הולך מהר מדי...' מסתובב אליה, מתנצל, והיא מרגיעתו,
מסתובבת, לתת מבט אחרון בכיפה הלבנה המתרחקת.
באוטו, שעונה על הכיסא, היא חשה דקירה בגבה, ידה מגששת ושולפת
את העגיל האבוד.
'שתי שיחות שלא נענו. זאת היא!' הוא נלחץ, ומחייג אליה. ידו
קלה מאוד על ההגה, והיא עוד לא נחגרה.
שקטה כמו אבן, מקשיבה לשיחתם. הוא מאומן בשקריו כבר. שיחה
תפלה, שעיקרה דיווח, נטולת חיבה. קולו אחר. רכותו נעלמת.
'מצאתי את העגיל', אומרת לו בשקט. כעבור כמה שניות, במרחק בטוח
מהפארק.
'אני לא מאמין', קורא אליה, 'ואת השארת שם את העגיל השני...'

למחרת, אחר הצהריים, הוא מתקשר. 'אני בפארק. אני הולך לחפש לך
את העגיל'.
היא נאלמת דום. מנסה להניאו מכך. הוא ממלא אותה באהבה גדולה.
עוד מחווה שלא תשכח.
ולא אכפת לה מהעגיל הארור.
בתום עשרים דקות של סריקות, הוא מתקשר אליה מאוכזב. 'לא מצאתי
אותו...'
'אין דבר...' היא צוחקת.

רק אל תאבד אותי.
אותי אל תאבד. מבקשת בלבה.