'בואי, אקח אותך לבוסתן. רק לכמה דקות' - קרא נלהב, והיא,
נכונה לכל, התהלכה אחריו, מרוגשת, יודעת, שבסבך העצים, יישק
לה.
הוא צעד בקלילות והיא התקשתה להדביק צעדיו, כילדה קטנה המבקשת
ליד אמה, או אביה.
עצרה בעדה,שלא לומר לו 'חכה לי, תן לי יד'. מנועה מכל הבעת
חולשה היתה.
קרסולה התעקם במשעול הראשון כבר, והיא החניקה את כאבה יפה.
'זה... מגדל מים?' שאלה תמהה למראה מבנה עגול וגבוה.
'לא. זה מצפור' ענה לה בסבלנות. והיא התביישה על בורותה. איך
לא ראתה... נזפה בעצמה. נזהרת במילותיה יותר.

תולה בו עיניים מובסות, תבוסה נעימה, מקשיבה לו בצמא. והוא
מכיר כל ענף וכל שביל וכל צמח, ומסביר לה בסבלנות אין קץ, מהו
מה.
והיא שותה את מילותיו באשר הן. הקרסול מציק לה והיא מתאווה
לשוב למכוניתו. לשבת, לשכל את רגליה. להטמין את כפותיה תחת
ברכיה - להסתיר את הרעד באצבעותיה.
קודם לכן קטף מפרי גנו ונתן לה. אשכוליות על עליהן. כל כך
מאושרת היתה. הניחתם על ברכיה. חזה מתפקע מאושר והיא שותקת.
כורע וקוטף לה בידיים רועדות עשבי תבלין, ממולל בידיו להריח,
ומגיש לה.
והיא אוצרת את העלים הארעיים הללו בין סורגי אצבעותיה. מתבשמת
בריחם. רוזמרין מזן שלא הכירה, ומרווה, ומנטה, ונענע.
עצמות הבריח שלה נסוגות בכאב, מוברחות ממקומן - כשהוא מכניסה
לביתו.
דממה.
הילדים אינם.
האשה איננה.
טריקת דלת.
הוא נושק לה. והיא מתמסרת.

'אנחנו מוכרחים לזוז' הוא מקיץ אותה מאושרה. 'היא עוד מעט
חוזרת'.
היא נכלמת ויוצאת אחריו. באיטיות. מבקשת לספוג עוד, מחייו
האחרים, אלו שאין לה בהם חלק. ללמוד אותו. דרך כליו, דרך
תמונותיו, דרך ספריו, דרך נעליו, דרך בגדיו, דרך חפציו,
דרך מיטתו.
ידיה לצידי גופה, מוצמדים בכוח רב להסתיר התרגשותה. כמעט ואינה
מדברת.
הם נחגרים בשתיקה. השמש מכה בהם. הוא שולף משקפיים כהים מתא
נעלם, והיא מצטערת שלא תוכל לראות את עיניו הנהדרות, שנהנית
להציץ בהן בגניבה , בזוית עינה שלה.
היום הבחין בכתם בעינה הימנית. אט-אט ייחשפו בי הפגמים כולם,
מהרהרת בינה לבינה.
ידו אינה מרפה מידה, וידו האחרת קלה על ההגה. הם שותקים, הוא
מצמיד את ידה השלובה בשלו אל חזהו ונאנח. ומחייך אליה. המושכות
בידיו, והוא יודע. היא מזהה דאגה בעיניו  וניעור בה פחד.
שאלות המתלבטות בפיה-אין להן מוצא-היא נמנעת: חוששת
מתגובותיו.
על יד ליפתא ברמזור הוא מבקש לנשקה, והיא חומקת ממנו.
הוא נפגע אך שותק. הסיבוב חד והוא מתיק את ידו ממנה. היא
כואבת. מבקשת להפיס את דעתו, שורטת בציפורנייה את פנים זרועו,
והוא עוצם את עיניו ומתמכר למגען.
ירושלים שוקקת המון אדם. הוא מדבר על מורכבותה. על הניגודים
המתנגשים בה. 'יהודי לא מגרש יהודי' זועקים לעיניהם שלטים.
שעון חול זורם בתוכה פנימה, עורם בתוכה רגעי אושר שהיא מתקשה
להכיל, חומק בין אצבעותיה, זרימתו המואצת מעירה בה פחדים. אותם
היא דווקא מכילה היטב.
הם חולפים על פני בית אנה טיכו ובאגביות היא אומרת לו שמעולם
לא ביקרה שם.
'מה? אנחנו מוכרחים להיכנס. בואי. לכמה דקות רק...' קורא
בהתלהבות של ילד. והיא שותקת בינתיים. יודעת שבעוד רגע יתהלך
לצידה, לאור יום, להכריז אהבתם ברבים.
בקלילות מפתיעה הוא מוציא את תכניתו אל הפועל, ומכריז בפניה,
גאה: 'אני אדם ספונטני'.
'אני לא' היא לוחשת לו.  הוא מחנה את מכוניתו בחניון הסמוך,
מפשפש בכיסו לחפש מטבעות, משלם לשומר ומטפס איתה מעלה. הם
נכנסים דרך שער אבן, הוא מוביל אותה ולרגע מאבד את בטחונו, הם
כמעט תועים אל תוך חצר חשוכה, בטון מתנצל מספר לה שביקר שם
לאחרונה עם ידידה מהאוניברסיטה, לפני שנים ארוכות, והיא נזכרת
בפער הגילאים ביניהם.
עשרים.
ועוד קצת.
מביטה בגבו המגובן מעט, בכתפיו השחות, ליבה יוצא אליו.
הקרסול עוד מציק לה והיא מנערת את הכאב מתודעתה.
מביטה בערוגות הפרחים בצידי הדרך, בשערי הברזל המזמינים אותם
להיבלע אל תוך גנים וחצרות שאין בהם איש. והיא מתאווה לקחתו
לפינה נסתרת ולהתמסר לו.
מתמקדת בפרחים להתנער מתשוקתה - לועות ארי באדום וצהוב וכתום
ולבן מלווים אותם פנימה אל בית הקפה הקטן. מפתים אותה - היא
טורפת אותם במבטה. ואולי הם הטורפים אותה.
קר לה. השולחנות המרובעים מכוסים מפות - צבען יין, והן מתבדרות
ברוח. כיסאות הפלסטיק הירוקים מיותמים למראה.
לצדם נעמדה קבוצת אנשים ובתוכם אשה מבוגרת שפנתה למלצרית:
-'תאמרי לי, תוכלו להדליק את החימום?' שאלה בהצביעה על עמודי
התנורים הכבויים 'או שנשב כבר בפנים'?...
(לכו שבו בפנים... קראה בליבה. השאירונו לבד. לא רצתה לחלוק
אותו עם איש. גם לא עם זר, או זרה).
הם התיישבו, והוא קרב אליה את כיסאו. ליבה הלם. יודעת שכל דקה
שהוא נמצא איתה, היא דקה הנגזלת מילדיו. והתביישה כל כך.
'אתם רוצים להזמין'? ניגשה המלצרית, שיערה שחור ומראה זר,
מבטאה לא ברור.
'קפה? שאל אותה, והיא הנהנה, למרות שבכלל שותה תה. הזמינה קפה
גדול'.
רועדת.
'קר לך?'  שאל אותה
'לא, זה בסדר' ענתה לו.
'קר לך!' קבע תוכחה בקולו. 'את רועדת לגמרי - אני הולך להביא
לך מעיל' קרא נחרצות, תוך שהוא משפשף בכפות ידיו החמות את
זרועותיה החשופות. דווקא היום לבשה חולצה דקיקה והיא מגולת
זרועות וכתפיים - שיניה נוקשות וגופה מאובן מרוב קור.
'אל תלך' ניסתה לשדל אותו.
מצטערת לאבד דקות יקרות. קר לה. ומה בכך. חושבת.
'אני מייד חוזר' קרא אליה, הביטה בו מתרחק. עוזב אותה.
אשה זרה מבוגרת, במעיל ארוך, מציצה בה במבט נוקב, והיא נמנעת
ממנה, חובקת את זרועותיה לחממן, כובשת מבטה מטה.
הוא שב עם מעילה והיא קמה לקראתו, מחייכת אליו. הקפה כבר ממתין
להילגם. הוא גומע אותו בחן ובמהירות, והיא בלגימות מבוישות
וקטנות. ידה האחרת שלובה בידו כל העת. זרועותיה מכוסות וכבר לא
קר לה.
אצה להם הדרך והיא חשה אשמה שמעכבת אותו כך, ועליו לנסוע,
הרי...
'אולי תעזור לי עם הקפה?' שואלת אותו מחויכת, נלחצת. והוא
מבחין בכך.
'נישאר כאן עד שתסיימי' הוא עונה לה.
מאחוריו רקפות ורודות לבנות ואדומות, מקשטות אותו ברקע שלא
תשכח. והיא בולעת בעיניה את המראות כולם, ונושמת אל ריאותיה את
הרגע הזה ככל שתוכל.
הקפה נגמר.
הוא קם, כמעט שוכח לשלם, והיא צוחקת.
'אפשר לברוח' לוחשת לו...
אמש שכח את מפתחות המכונית בתוך הרכב. 'את מבלבלת אותי לגמרי'
- הוא מצטחק לעומתה. שולה מטבעות מכיסו, אוחז בידה, נושק לה,
ידיו עוטפות את לחייה, שערותיה מתפתלות בין אצבעותיו.
-'היא מסתכלת.......' מסנן אליה ורומז על אותה אשה מבוגרת,
במעיל ארוך, בהיר, המסתכלת בהם - מבטה בוחן. והיא בוודאי
שואלת, מה הוא לה, מה היא לו.
-'בואי'. מוביל אותה בפעם השביעית או השמינית, אולי העשירית
באותו יום. אוחז בידה, במדרגות המובילות לספסל עץ צבוע ירוק
בהיר, הם מתיישבים, גופותיהם נלחצים, והוא נושק לה ומחבק והיא
נטמעת בו ולרגע אחד אינה חשה כאב, ופחד, ובושה.
לרגע אחד.
'אנחנו חייבים לזוז' הוא אומר לה, מציץ בשעונו. כבר שש וחצי.
הם פוסעים בשתיקה לחניון.
בעוד רגע ילך.
בעוד רגע תיעזב לנפשה.
כפי שתמיד.
נושקת ללחיו המגולחת, מודה לו בחיוך, ובליבה מבקשת 'אל תלך'.
אך רק בליבה.
מכוניתו מתרחקת וגופה שב לרעוד.