אחרי שירדתי לרחוב הסואן מביתו של ניב הבטתי בשעון והוא הצביע
על השעה 12:00, זה אומר עוד שמונה שעות עד לפגישה. הייתי עדיין
רטוב וטיפות דם היו על בגדי, החלטתי ללכת לקנות בגדים.
צעדתי חזרה לכיוון שינקין ונכנסתי לאחת מחנויות הבגדים הרבות
שמציפות את הרחוב. אשת מכירות בשם דני הציעה לי את עזרתה, תגית
השם שלה בצבע זהב הייתה ממוקמת מעל חזה מפואר להפליא.
"בוודאי, אני צריך בגדים כמו שאת רואה, כולי טינופת".
היא הביטה בי במבט מוזר שהצביע על כתמי הדם. "אני יכול לומר לך
שנחתכתי או שזה מגילוח כושל, אבל את האמת, הסיפור הוא מעניין
פי כמה", אמרתי בעוד חיוך צידי מתנוסס על פניי.
"אני לא יודעת אם אני רוצה לדעת את הסיפור, אבל אשמח לעזור לך
לבחור בגדים", המבט המוזר שהציגו פניה לא השתנה.
"אני צריך מכנס וחולצה, אין לי מושג מה המידה", החלטתי להיות
תכליתי איתה.
"לגבי המידה אני אדאג, בוא תמדוד את המכנס הזה", היא הלכה לרגע
וחזרה עם מכנס שקלע בדיוק לטעמי.
"תודה", אמרתי והלכתי לתא ההלבשה. תא ההלבשה היה קטן עם מראה
בצד אחד ומתלים לבגדים בצידו השני, על הקיר שממול הייתה אזהרה
לגנבים והדלת הייתה פשוט וילון. פשטתי את המכנס והתחלתי ללבוש
את המכנס החדש כשלפתע שמעתי את המוכרת מצידו השני של הוילון
מציעה לי גם חולצה.
"הבאתי לך גם חולצה, אתה מעוניין למדוד?" היא שאלה.
"בוודאי", עניתי לה בעודי מנסה להתמודד עם השרוול הימני של
המכנס. לפתע נפתח סדק צר בוילון ויד אוחזת חולצה הופיעה ומיד
אחריו גם הראש של דני, התפלאתי, זה היה נראה לי לא מקובל, שהיא
תפר ככה את הפרטיות שלי, כעסתי!
"אולי את גם רוצה להיכנס איתי לתא ותעזרי לי להתלבש?" אמרתי
בטון ציני משהו.
"אם תבקש יפה אני בהחלט אשקול את זה", היא אמרה בהתגרות.
התאהבתי בחוצפה שלה ולא הבנתי מהיכן צץ השינוי בגישה האנטיפטית
שאפיינה את תחילת ההכרות הקצרה שלנו. "ואת באמת חושבת שאת
מסוגלת לעמוד בזה?" שאלתי אותה בעודי מפנטז על איזה אירוע
אירוטי משהו בתא למדידת בגדים. "כן", חיוך התפשט על פניה,
מזמין ומפתה. ידעתי שיש לי עוד כמה שעות טובות לבלות עד שאפגש
עם המלצרית.
דני ידעה מה היא רוצה ממר לוין, לא יותר מזיון חד פעמי, בלי
טלפונים ובלי הרבה דיבורים.
היא הייתה עושה את זה מדי פעם עם לקוחות שעשו לה את זה, כאלה
שנראו לא קשורים לכלום.
אחרי שעה מצאתי את עצמי מעל דני בבית מלון עלוב ליד הים של תל
אביב, היא סיימה את המשמרת ולקחתי אותה לשם בלי לומר מילה,
נראה לי שממבט ראשון היא ידעה שהיא הולכת לזיין אותי, אבל זה
היה סקס מיואש. זה היה סקס מוזר, מלא זיעה וזעם. שנאתי אותה,
כי כשחדרתי אליה היה לה מבט שהזכיר לי אותה. כמעט הקאתי, אבל
לא הרשיתי לעצמי לעשות את זה והמשכתי לזיין אותה. נמאס לה
להיות למטה והיא התחילה להניע אותי לצד, כדי שנוכל להתהפך.
שמחתי שהיא רצתה לעשות את זה, כשאתה נמצא למעלה ומבצע את פעולת
החדירה אתה לפעמים מרגיש כמו מכונה, במיוחד כשזה סקס של ייאוש.
החזה המפואר שלה רקד מולי בקצב, אחזתי בו בחוזקה, שחררתי,
אחזתי בישבנה, שחררתי.
התחלתי להרגיש את האורגזמה שלה מתקרבת והיה נראה כאילו אני
לעולם לא אגיע לזה, היא הרימה את ראשה ונשענה קצת אחורה, זה
היה יותר מדי בשבילי, תמונות החלו להלום בראשי, התחלתי לבכות.
תחושות אובדן נוראיות תקפו את מר לוין, תחושות פחד ובלבול
נפלו על דני. היא אספה את הבגדים שלה מרצפת חדר ההלבשה מהר
וברחה. מר לוין החל לפרוק את הייאוש שלו על החדר, הוא בעט
והפך, הקיא ובכה.
לאחר מספר דקות של אובדן חושים הוא איבד שוב את ההכרה. הוא
התעורר אחרי כמה שעות, כשכבר היה חשוך בחוץ. הוא נכנס למקלחת
למספר דקות. לאחר שניקה את עצמו היטב, התלבש שוב והחל להתארגן
לדייט שלו עם נרקמת המציאות. רעשים של רעב החלו לעלות מבטנו,
הוא נזכר שהוא לא אכל כלום מהבוקר.
לאחר מספר דקות של התארגנות תחושת רעב עזה חלפה בבטני, זירזתי
את קצב ההתארגנות שלי ויצאתי מהחדר. בלובי סגרתי את כל ענייני
התשלום ויצאתי החוצה לחפש מקום לאכול בו. המלון היה ממוקם
ברחוב הירקון, עליתי משם לכיוון אלנבי והשארתי את הרכב בחניון
של המלון. באלנבי עצרתי לאכול איזו לאפה שמנה עם שווארמה
ב"פינה של אילן". את אילן מהשווארמה אני מכיר כבר המון זמן,
הייתה תקופה שהייתי אוכל אצלו כמעט כל יום, הוא מסוג האנשים
האלה שיש להם חוכמת רחוב. היו ימים שהייתי יושב אצלו עם לאפה
ביד אחת, שיפקה ביד השניה, כשאני מאזין לפילוסופיית החיים שלו.
"הכל קשור בהכל", הוא אמר לי בביטחון כשהוא מטעין את מיכל
הטחינה עד הקצה. "כשאתה מבין שהכל קשור בהכל, קל לך לקבל דברים
בחיים, קל לך יותר לשלוט בחיים שלך!" הוא אמר בידיעה.
"אני מסכים איתך, אבל מה גורם לך לומר את זה?" שאלתי אותו.
"בזמן האחרון אני נתקל בהרבה אנשים שמבלבלים את עצמם בחיים
בגלל חוסר בטחון או בגלל חוסר ידיעה", הוא השיב.
ידעתי שהוא נהנה לגזור לאנשים את המוח עם התיאוריות שלו ולא
ידעתי אם בא לי להקשיב לו בכלל, אבל בגלל שלא היה רדיו או
טלויזיה אמרתי לו שימשיך, שכולי אוזן.
"ויש את העניין הזה של כוחה של מילה", הוא הביט בי לשניה ושאל
לקוח אם הוא רוצה חומוס צ'יפס וסלט בלאפה שלו. בשניה שהוא סיים
לגלגל את הלאפה במיומנות שבה אני מגלגל ג'וינט הוא חזר אליי עם
כוס קולה חצי ריקה בידו, הוא לגם קלות והמשיך במונולוג שלו על
הקוסמוס. עיניו עלו למעלה במין מחשבה, "היה חכם הבחור הזה שאמר
שהחיים והמוות ביד הלשון, אנשים לא מבינים עד כמה זה נכון. הם
לא יודעים כמה כח יש למילים שאנחנו אומרים על החיים שלנו ושל
הסביבה שלנו".
"איך זה קשור לזה שהכל קשור בהכל? למה עברת נושא?" שאלתי אותו,
בעודי אומר את הדברים בקול הבנתי שעניתי לעצמי בשאלה ואילן
כמובן נהנה מכל רגע.
"אתה לפעמים צריך רק לומר דברים בקול כדי להבין אותם", הוא אמר
לי בעודו חותך בצלים וזורק את מעשה ידיו לקערה.
"אני חייב לזוז אילן, נמשיך את השיחה בפעם הבאה", אמרתי בעודי
קם ומנגב את הפה משאריות החומוס שדבקו לצידי פי.
"תחשוב על מה שדיברנו", הוא אמר כולו חיוכים.
שילמתי לו והלכתי לכיוון האוטו, הפגישה עם נרקמת המציאות
התקרבה בבטחון.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.