חלק א' : גורדון

שום דבר לא היה יכול לרמוז לדניאל על מה שקרה באותו קיץ. הבתים
היו אותם בתים שלוים של העיירה בה הוא גר, הילדים אותם ילדים,
בית הספר אותו בית ספר, והחיים זרמו להם באותו סוג של שלוה
כפרית באותם המקומות שאלוהים לא צריך לזכור כדי  שכל הדברים,
או רובם, יתנהלו היטב, וגם הדברים הרעים יהיו בנאליים למדי.

כך היו השיעורים בבית הספר, הגישושים עם הבנות, החבר הכי טוב
שלו, גורדון, והבריון שאהב להרביץ לשניהם. בריון טיפש, קצת
גדול מהם בגיל ובגוף, עם הצקות בנאליות ושם לא פחות בנאלי:
טום.

כל יום כמו שעון אחרי הלימודים הוא היה נטפל לדניאל באותו
הקיץ. גדול יותר אבל גם מהיר יותר, לא היה לאיפה לברוח.

"אז מה אחותך הזונה עשתה היום?" דניאל שמע את טום אומר לו ולא
ענה. "שותקים, מה?" טום המשיך עם אותו חיוך סאדיסטי, ושוב בלי
תשובה. "תן לי כסף או שאני מפוצץ לך את הצורה עוד פעם."

"לך מפה יא מניאק, לא נותן לך." ענה דניאל. "ממילא אתה מרביץ
לי כל פעם, גם אחרי שאתה לוקח ממני דברים. אין לך מישהו בגילך
להתעסק איתו שאתה נטפל לילדים קטנים?"

"שתוק יא זבל," היתה התשובה האינטיליגנטית של טום שהחליט שהגיע
הזמן לעבור לחלק האמנותי של היום, תפס את דניאל בצוואר, הפיל
אותו על המדרכה, והתחיל לבעוט לו בבטן. אח"כ הוא חיפש דברים
בתיק שלו, וכשלא מצא משהו מעניין העיף לו את הספרים החוצה וזרק
אותם. "יותר טוב שיהיה לך משהו טוב לתת לי מחר אחרת תחטוף."
אמר טום והוסיף עוד בעיטה כדי שהמסר יעבור. דניאל שכב על
המדרכה, ובכה. נמאס לו לגמרי מכל הסיפור.

כשהגיע הביתה הוא הרים טלפון לגורדון, והם קבעו במגרש. גורדון
הביא כדורגל ואחרי שהם שיחקו בו דניאל קרא לגורדון ואמר לו:
"חייבים לעשות משהו עם טום. הוא הורס לנו את החיים. נמאס לי
כבר מההיטפלות שלו."

"לך נמאס? לי זה כבר יוצא מכל החורים!" אמר גורדון. נראה לי
שאני אצטרך בסוף לדבר עם ההורים." דניאל הסתכל עליו ואמר :
"ניסיתי את זה כבר. גם בבית הספר כבר יודעים, אבל הם צריכים
לתפוס אותו עושה את זה, ועד אז הם לא עושים כלום. מאז שהוא
הבין שזה אני שסיפרתי עליו הוא לא נותן לי לנשום. מה עוד אני
יכול לעשות?  שאני אסתובב עם אמא שלי כל היום? זה טיפשי."

היה רגע של שתיקה.

"תגיד, גורדון. אנחנו החברים הכי טובים, נכון?" אמר דניאל

"בטח," אמר גורדון. "אני תמיד יודע שאני יכול לסמוך עליך. כולם
יודעים שאתה אחלה. אתה עוזר לכולם, גם כשהם לא מבקשים. נראה לי
שתמיד נהיה ביחד." הידיים שלהם נשלחו קדימה ולמעלה והתאחדו.
דניאל הסתכל בעיניים של גורדון, וגורדון הסתכל עליו בחזרה. את
הקשר בינהם לא היה צריך לאשר. דניאל ידע שהוא יכול לסמוך על
החבר הכי טוב שלו.

"אז הגיע הזמן שנעזור אחד לשני." אמר דניאל. "נלך ביחד מעכשיו,
ואם יש צורך נלחם ביחד. כשטום יגיע, והוא יגיע, ניכנס בו ביחד.
הוא לא יכול על שנינו אם שנינו נהיה שם ונילחם כמו שצריך, בלי
להשתפן."

גורדון רק אמר "אני איתך," וחייך. הם עזבו ידיים, ודניאל חייך.
הוא הרגיש משהו שלא הרגיש מעולם. הוא ידע שגם כישלון מול טום
לא יכול לשבור את מה שיש לו עם גורדון. היה יכול להיות רק סוג
אחד של כישלון אמיתי, וזה שגורדון ינטוש את שדה הקרב, וזה,
דניאל ידע, לא יקרה.
"מלווה את החברה שלך הביתה, יא הומו?" אמר טום לדניאל והוריד
לו כאפה, כשראה את דניאל וגורדון הולכים יחד הביתה.

"תקשיב לי טמבל, ותקשיב לי טוב. זאת הפעם האחרונה שאני שותק
לך, אז כדאי לך ללכת ולא לחזור יותר." אמר דניאל אחרי
שהסתובב.

"אז מה, ההומו אמיץ היום." אמר טום רגע לפני שקיבל בעיטה בבטן
מדניאל. "יא בן זו..." אמר טום ודחף את דניאל, מנסה להפיל
אותו. גורדון הגיח מאחורי טום והתחיל להלום בגב שלו ולבעוט בו.
ההפתעה והסיבוב של הראש של טום עזרו לדניאל להתיצב ולהכניס
לטום בוקס בפרצוף. טום איבד אוריינטציה לרגע אבל כשהעולם שלו
הפסיק להסתחרר הוא התנפל על דניאל, כופף לו את היד, הפיל אותו,
ישב עליו והתחיל להלום בו בפראות. גורדון לא ויתר, תפס לו את
הראש מאחור והתחיל להכות בו בכח עם ספר שהוציא מהתיק שלו. זה
הספיק כדי שדניאל יצליח לנער את טום מעליו, ושניהם הצליחו לרתק
את טום ולהכות בו עד שאיבד את ההכרה. כשהם קמו הם צחקו, החזיקו
ידיים באותה צורה בה הם החזיקו כשהיו במגרש, ורצו הביתה.

השבועות הבאים עברו בשקט. מידי פעם טום היה עובר לידם מרחוק,
ולא אומר כלום. הם לא שכחו ללכת ביחד במהלך הקיץ, בזמן ששנת
הלימודים הלכה ונגמרה לה. לטום, מסתבר, לא היו חברים שיכלו
לעזור לו.

דניאל כבר חשב שיותר הוא לא יצטרך לדאוג יותר בגלל טום, אבל אז
קרה משהו לא צפוי. באחד הימים שלפני החופש הגדול, גורדון לא
הגיע לבית הספר. הוא גם לא הגיע ביום שאחריו, וגם לא ביום
שאחריו. הוא הרים לו טלפון אבל בבית שלו היו אנשים אחרים,
וכשהוא אמר את זה לאמא שלו היא אמרה לו שהם כנראה עזבו לעיר
אחרת. גם המורה אמרה שזה מה שאמרו לה בדיווח על התלמידים
מההנהלה, והוסיפה: "הוא היה החבר הכי טוב שלך, אני יודעת. אל
תדאג, יהיו לך הרבה חברים אחרים. דברים כאלה קורים." טום קלט
את זה ותפס את דניאל בדרך מבית הספר. הם לא דיברו בכלל, רק
הלכו מכות בהן טום החזק יותר השתולל בזעם על ההשפלה שהנחילו לו
דניאל וגורדון, ובסופן דניאל מצא את עצמו על המדרכה, מדמם, עם
יד שבורה, ובוכה.


חלק ב' : העיר

המעבר העירה הוכתר בהצלחה כשדניאל מצא עבודה במשרד של עורכי
דין. בתור בחור צעיר בן 20, ובלי השכלה פורמלית, הספיקה לו
בהחלט העבודה הדי מתסכלת של תיוק וסיווג מסמכים. שנה שלמה הוא
עבד בזה והצליח להסתדר בדירה הקטנה ששכר לעצמו באחד הבניינים.
מר פיינברג הבוס היה די נחמד ומידי פעם הוא היה מזמין את דניאל
לשיחה קצרה על העבודה ועליו, מה שלפעמים הביך קצת את דניאל.

"תראה דניאל, אתה באמת בחור עם הרבה פוטנציאל לדעתי. יש לך דרך
טובה לדבר עם אנשים, ולהסתדר איתם. אתה מאפשר לאנשים להרגיש
בנוח ולהרגיש שאפשר לסמוך עליך, וזה מסוג הדברים שבאמת יכולים
לעזור לך אם תרצה להצליח."

דניאל לא ידע כל כך מה להגיד אז הוא רק אמר : "תודה, מר
פיינברג."

"אבל בעולם שלנו אתה חייב ללמוד משהו כדי להצליח. למה שלא תלמד
משפטים? אם היית עושה את זה, אני מבטיח לך שהייתי מוצא לך מקום
אצלנו."

"תודה מר פיינברג," אמר דניאל, הפעם בטון קצת אחר, "אבל אני לא
יכול להיות עורך דין. עם כל הכבוד שיש לי למקצוע הזה, לא ברור
לי כל כך מה הוא משרת. או יותר נכון,  לא נראה לי שהוא עושה
טוב לאנשים."

"טוב או לא טוב," ענה מר פיינברג, זה מקצוע נדרש. הוא מאושיות
החברה שלנו, ואפשר גם להרויח בו אם אתה טוב. חבל לי לראות אותך
מתבזבז, זה הכל."

אבל חוץ מהשיחות האלה דניאל הרגיש די בסדר במקום העבודה שלו.
הוא ידע שיש משהו בדבריו של הבוס שלו, ושבקרוב יעזוב את המקום
למקום אחר, ואולי גם ללימודי ערב במקביל, כשידע מה הוא רוצה
לעשות. בינתיים עברה שנה בה הוא נהנה לראות איך לראשונה הוא
מרויח כסף אמיתי, גם אם לא הרבה, ומצליח בעזרתו להסתדר בדירה
שלו. הקצב של העיר היה שונה, לפעמים קצת מטריד, אבל אפשר היה
גם לבלות ולהכיר בחורות. משהו שהיה חסר מאוד לדניאל באותה
תקופה בחייו. רוב הקשרים שלו באותה תקופה היו קצרים, אבל מהנים
בדרכם. זאת היתה שנה של הרבה ניירת משעממת, אבל בסופה דניאל
יכול היה להסתכל לאחור ולהגיד שהוא יכול להסתדר לבד בעולם, ועם
קצת מזל הוא לא יצטרך להשאר לבד לאורך זמן.

בסוף אותה שנה קרה משהו שגרם לדניאל להבין מה הוא רוצה ללמוד,
ובמה הוא רוצה לעבוד. יום אחד כשחזר מהעבודה הוא הבחין באיש
לבוש סחבות יושב על המדרכה עם קערה קטנה שבתוכה כמה מטבעות. זה
היה האיש חסר הבית הראשון שדניאל ראה אי פעם. הוא ראה אותו
בפעם הראשונה לפני שבוע, והיה משאיר לו כמה מטבעות כל יום
בבוקר כשמיהר לעבודה. זו היתה הפעם הראשונה שהוא פגש אותו גם
בערב, בלי צורך למהר לשום מקום. האיש ישב ושתק, מביט קדימה
בפנים חסרי מבע, ריקים מכל רגש. מידי פעם מישהו מבין העוברים
ושבים היה שם לו כמה מטבעות בקערה וממשיך הלאה מבלי להתבונן
בו. דניאל ניגש אל האיש, הסתכל עליו, ואמר לו שלום. האיש המשיך
להסתכל קדימה בדיוק באותה דרך, עד שאי אפשר היה לדעת אם הוא
הבחין בדניאל. דניאל התעקש קצת יותר ושאל את האיש מה שלומו,
ואם יש משהו שהוא יכול לעשות בשבילו. האיש הזיז את ראשו, הביט
בו באותו מבט קפוא, ואמר "לך מפה." דניאל ניסה להתקרב אליו,
ואמר: "זה בסדר, אין לך מה לפחד ..." מה שנקטע  במבט קצת כועס
של האיש, ניפנופי ידיים מול הפנים של דניאל, והמלה "לך!" בקול
רם. דניאל היה מופתע, נסוג קצת, שם מאה שקלים בקערה של האיש,
ועזב.

החויה הזו לא עזבה את דניאל גם כשחזר הביתה. בראש שלו עמדה
התמונה של חסר הבית יושב על המדרכה בעוד כולם עוברים לידו, חלק
לא רואים אותו, חלק מתעלמים, חלק זורקים לו מטבע, ואף אחד לא
מסתכל עליו ממש. והוא החליט שלמחרת הוא ינסה שוב למצוא דרך אל
ליבו של האיש ולעזור לו, אבל למחרת בבוקר האיש לא היה שם יותר.
וכשדניאל חשב על זה בימים שאחרי, הוא הרגיש שאם הוא לא יכול
לעשות שום דבר, לפחות ינסה לכתוב על זה, ונרשם ללימודי תקשורת.
הוא גם מצא עבודה חסרת חשיבות בעתון כלשהו, כדי להיות קרוב
למקצוע בו הוא מתכוון לעבוד בעתיד. הוא התיידד שם עם מספר
עיתונאים, אבל במיוחד אהב את עוזי שעבד כעיתונאי יותר משלושים
שנה והיה קרוב לפנסיה. דניאל אהב לקרוא את הטור שלו שהוא החזיק
עשרות שנים, והיה מהנה כל פעם בדרכו, גם אם פחות ממה שקרא
דניאל בספר שקנה במיוחד עם הקטעים הישנים והטובים של עוזי.
השניים הפכו לחברים טובים ודניאל נהג לבקר את עוזי בביתו בערך
פעם בחודש.

חלק ג': מילי

מילי היתה בחורה מאוד יפה, הכי יפה מבין הבחורות שדניאל ראה
מאז שהגיע אל העיר, יופי שחלק גדול ממנו היה מחוץ לשדה הראיה
הרגיל. הוא הבחין בה היכן שלמד, בזמן שהגיעה ללמוד קורס בהנהלת
חשבונות. שניהם היו בחדר המזכירות, מנסים לברר היכן הכיתה
שלהם. הוא הגיע מאחוריה, והתקדם לשמאלה. מילי היתה בגובה מטר
שבעים, עם שיער בלונדיני קצת ארוך. הוא הביט עליה וראה את
העיניים הירוקות שלה, שעזרו לו לראות בפעם הראשונה מי היא
באמת: טוב לב עם משהו סגור מבפנים. החיוך שלה היה מאוד יפה
וקצת ממזרי, אבל היה בו משהו עצוב ומזוייף. הוא חייך אליה
והציג את עצמו, ומאז הם היו ביחד, עם כל כוונה שבעולם שזה
יישאר כך.

עברו שלוש שנים ארוכות, שתיים מהן באותה דירה ביחד עם מילי,
ודברים מסביב התפתחו להם בשלוה גדולה. לפני שהתחילו לגור ביחד
הם נסעו להורים שלה, שדניאל לא חיבב במיוחד ושמח שהוא לא צריך
לראות כל יום, ואח"כ גם להורים שלו. בינתיים שניהם למדו ועבדו,
ודניאל התחיל לכתוב ביקורות טלויזיה. הוא לא אהב את זה כי היה
צריך להיות שנון בצורה שפוגעת לפעמים, אבל העורך לא השאיר לו
הרבה ברירה, והבטיח לו שיקבל משהו אחר, בעל גוון חברתי,
כשיסיים את לימודיו.

באותן שנים האהבה בין דניאל למילי רק גדלה עם הזמן, כאשר לאט
לאט דניאל מצליח לקלף את השכבות שהסתירו את הכאב של מילי שהוא
הבחין בו בעיניה ביום הראשון שנפגשו. למילי היה קשה לדבר על זה
גם בגלל שזה היה אישי וגם בגלל שהיא תמיד פחדה שדניאל נמצא שם
רק בגלל שהיא יפה, לכן היא גם השתדלה להישאר יפה ורזה בצורה
כמעט אובססיות. זה היה יותר משנתיים אחרי שנפגשו שמילי סיפרה
לו על הדרך שבה אבא שלה היה מכה אותה. ועל ההשפלות המילוליות
שעברה בבית של ההורים שלה. היא בכתה כשהיא סיפרה לו על זה,
ודניאל ניסה לנחם אותה, והבין בפעם הראשונה את המקור לחוסר
הבטחון שלה. "אני לעולם לא אעזוב אותך" הוא אמר לה מספר פעמים
בזמן שחיבק אותה. "תשכחי מההורים שלך, עכשיו את איתי. את לעולם
לא תקבלי יותר מכות מאף אחד, ואני אוהב אותך בכל מקרה, גם אם
תשמיני, או תשתני, את לא צריכה לפחוד."

אבל זה לא עזר. ככל שעבר הזמן מילי היתה יותר ויותר מודאגת
בגלל המראה שלה, ועשתה גם כמה ניתוחים מיותרים כדי להראות עוד
יותר טוב. דניאל ניסה לשכנע אותה שאין בזה צורך, אבל נראה היה
שככל שהיא נראתה יותר טוב כך אידאל היופי שהיא ינקה מהשם יודע
איפה גרם לה להרגיש יותר מכוערת. דניאל הבין שאין שום דבר שהוא
יכול לעשות בעניין חוץ מלאהוב אותה, ואת זה הוא עשה היטב בדרכו
שלו. אבל הוא עדיין ניסה לחשוב על דרכים לגרום לה להרגיש יותר
בנוח עם עצמה. הוא הבין שבעצם החיים שלו מסתדרים. הוא ומילי
מסיימים לימודים ועובדים, ושהכל מתייצב בצורה טובה. אם היה
אפשר לפתור את החששות המיותרים של מילי שניהם היו יכולים להנות
ביחד מהחיים המשותפים שלהם.

חלק ד' : הסיוט

מילי עברה ברחוב ונדרסה ע"י מכונית. דניאל ראה אותה מרחוק ולא
יכול היה לעזור. היא שכבה על הכביש מדממת וללא הכרה. דניאל עצר
את המכוניות כדי שלא יידרסו אותה, ודאג להזמין אמבולנס. אחרי
שהיא פונתה, ומצבה התיצב, התברר שהיא נפגעה בעמוד השדרה, ושלא
תוכל יותר ללכת. כשהוא ביקר אותה היא לא רצתה שהוא יראה אותה
בהתחלה, ורק אחרי שהוא ישב שם שעות והתעקש היא הסכימה, ולא
יכלה להביט בו. "אני אבין אם אתה רוצה לעזוב אותי." היו המלים
הראשונות שהיא אמרה. "על מה את מדברת לעזאזל ?" אמר דניאל
מזועזע. "אני אוהב אותך, ואנחנו תמיד נישאר ביחד. מתי כבר
תביני שלא אכפת לי איך שאת נראית, ומה שאת יכולה או לא יכולה
לעשות. אני אוהב אותך, ושום דבר לא יגרום לי לעזוב אותך."

מילי לא התסכלה בו ואמרה לו שהיא לא רוצה שהוא ירחם עליה,
ושהוא חייב ללכת, אבל זה רק גרם לדניאל להגיד לה שהיא מדברת
שטויות, שהוא לא נשאר איתה מרחמים, ושהוא לא מוכן לשמוע על
פרידה. מילי הסתכלה עליו וחייכה. דניאל התעורר, וראה את מילי
שוכבת לידו.

מילי התעוררה, ושאלה את דניאל מה קרה. הוא סיפר לה את החלום,
והיא חייכה חיוך דומה לחיוך שהיה לה בחלום. "אני אוהבת אותך כל
כך," היא אמרה וחיבקה אותו. "יותר אני לא אקרא את המגזינים
המטופשים האלה לנשים. אני יודעת שאתה אוהב אותי ושתמיד נהיה
ביחד. תמיד." הם הסתכלו אחד לשניה בעיניים, והרגישו שזה נכון.
אח"כ הלכו לישון ביחד מחובקים.

למחרת בבוקר דניאל התעורר לבד במיטה. הוא התלבש וקרא למילי שלא
היתה בבית. הוא הניח שהיא יצאה מוקדם לעבודה וניסה להתקשר אליה
בטלפון הנייד, אבל המספר שלה נמחק מרשימת המספרים, אז הוא
תיקתק אותו ידנית, והתקבלה תשובה שאין מספר כזה. "מה הולך פה?"
הוא אמר לעצמו בעצבנות. הוא התקשר לעבודה שלה, שם הסתבר שאף
אחד לא שמע על מישהי בשם מילי, ואותה תשובה הוא קיבל מהחוג בו
היא למדה ועמדה לסיים את התואר. גם הטלפון של ההורים שלה לא
הגיב. זה היה כאילו יד נעלמה מחקה אותה מעל פני האדמה. דניאל
הרגיש שהראש שלו מסתחרר, וצבט את עצמו כדי לראות אם הוא לא
חולם עוד חלום רע, אבל הפעם הוא לא התעורר.

חלק ה' : החיפוש

"אני אומר לך את זה בשפה הכי ברורה," אמר מורדוך, החוקר הפרטי
שדניאל שכר אחרי שעבר יומיים של הלם, ודיווח למשטרה שגם הוא לא
עזר, "אם הבחורה הזאת היא לא פרי הדמיון שלך היא לא מה שאתה
חושב. רק מרגלים, אנשי מאפיה שערקו ומקבלים הגנה, ושאר אנשים
שיש להם קשרים בכל מיני מקומות שמאפשרים להשמיד את כל
ההיסטוריה שלהם, מסוגלים לתרגיל העלמות שכזה. יש לי גישה לכל
המאגרים הרגילים. אין כרטיס אשראי עם מספר שנתת, אין תיק ביטוח
לאומי. אפילו תעודות לידה עם אותו שם באותו חודש ואותה שנה
אין. הבחורה הזאת, רשמית לפחות, לא קיימת. יותר נכון: היא
מעולם לא היתה קיימת."

דניאל הביט בו במבט מוטרף. כל מה שקרה באותו שבוע כמעט הוריד
אותו מהפסים. "מה זאת אומרת לא היתה קיימת? אני מכיר אותה כבר
שלוש שנים. לא זזתי לשום מקום בלעדיה."

מורדוך הביט על דניאל חזרה והעיר לעצמו שהבחור לפחות נראה כן,
ושסביר להניח שהוא לא מותח אותו. "והיא לא הראתה שום סימן
להתנהגות חריגה שגרמה לך לחשוד שהיא שייכת לקוזה נוסטרה?" הוא
שאל.

"בחורה רגילה לגמרי. כזאת שעסוקה רוב הזמן בציצים שלה, ועושה
ניתוחים כדי שיהיו יותר יפים." היתה התשובה.

מורדוך רק חייך ואמר "עושה את הניתוחים שלה במקום שלא שמע עליה
אף פעם?"

דניאל כמעט התפוצץ. "תקשיב לי מורדוך, זה שהיא איננה אני יודע.
אני לא משלם לך כדי שתצחק עליי. אז כדאי מאוד שתעשה משהו חיובי
סוף סוף או שתגיד לי שאתה לא מסוגל להתמודד עם התיק הזה."

מורדוך שתק רגע ואמר : "אין לי מה לעשות עם התיק הזה. קח את
הכסף שלך חזרה, ושיהיה לך בהצלחה, ויום טוב." אמר ופנה אל
המחשב שלו. דניאל לקח את הכסף ויצא.

חלק ו' : הפיטורים

אם זה היה סיוט, הוא היה ארוך מהרגיל. חוץ מההעלמות המסתורית
של מילי העולם המשיך בדיוק כמו פעם, כאילו כלום. דניאל המשיך
ללכת לעבודה, אבל ביתר הזמן נשאר בבית. הוא ויתר על השעורים
בקורסים האחרונים בתואר, ורק השיג צילומים ולמד למבחנים בבית.
מה שקרה כמעט עירער אותו לחלוטין בחודש הראשון, ורק אחרי שנגמר
החודש הוא הפסיק לחפש את מילי יותר, ולאט לאט התחיל להשתחרר
מהטראומה שהזכירה לו במשהו את התחושה שהיתה לו בעקבות ההעלמות
של גורדון באותו קיץ. עברו מספר חודשים, הוא קיבל טור משלו כפי
שהבטיח לו העורך של העתון, והוא אפילו הצליח להכיר מישהי חדשה.
זו היתה תחקירנית של העתון שהיו שולחים אותה לדבר עם מרואיינים
לפני כתבות גדולות עליהם. היא הגיעה לחדר שלו בעבודה יום אחד
וביקשה חומרים משרדיים מה שנראה כמו תירוץ לפגוש אותו. "איך
קוראים לך?" הוא שאל אותה. "דנילה" היא אמרה. "דניאלה?" הוא
שאל. "לא מתוק, דנילה." היא אמרה. " למה אין לך א' בשם?" הוא
הקשה. "כי אין לי א' בשם." היא אמרה "יש לך עוד שאלות או שאני
יכולה ללכת?" הוסיפה. "מה את עושה היום בערב?" דניאל שאל בלי
הרבה היסוסים. "זאת כבר שאלה יותר טובה. נראה לי שאני אוכלת
ארוחת ערב איתך. תאסוף אותי מהבית בשמונה בערב. הכתובת שלי
במערכת. ותודה על העטים." שניהם חייכו, והיא יצאה מהחדר.

הם היו ביחד כמה חודשים, ועברו לגור ביחד. דנילה אמרה שהיא אף
פעם לא הרגישה עם אף אחד כמו שהיא מרגישה איתו, שהיא לעולם לא
תראה דברים באותה צורה, ושהיא מרגישה שהם יהיו ביחד לעולם.
למחרת היא נעלמה בדיוק באותה צורה בה מילי נעלמה. משהו בדניאל
מת באותו יום, והוא לא חזר להיות כמו שהיה בעבר, למרות שזה לא
היה משהו שיש לו שם, וזה לא גרם לדניאל להראות שונה ממני או
ממך.

דניאל קם באותו יום בבוקר, זרק מטבע לחסר הבית שהיה על המדרכה
בלי להביט בו, והגיע לעבודה. העורך של העתון סיפר לו שהם
עומדים לפטר את עוזי, כי הטור שלו דורך במקום ולא מתרומם כבר
הרבה זמן. דניאל הרגיש עם זה רע מאוד. "הטור שלו עדיין יותר
טוב מרוב הטורים בעתון, וחוץ מזה, איך אתה יכול לעשות דבר כזה
לאדם בגילו, ועוד אחרי כל השנים שהוא נתן לעתון הזה?"

העורך הביט עליו ואמר : "תשמע דניאל, אתה בחור טוב, אבל אתה
מספיק מבוגר בשביל להבין שהעולם לא נשאר באותו מקום. אי אפשר
לכתוב אותו טור שלושים שנה בלי להישחק, וזה הזמן להכניס דם
צעיר לעתון. הנה אתה למשל. היה חשוב לי מאוד להזיז אותך קדימה,
ולא רק אותך. היית רוצה לחכות שבע שנים עד שהמשרה של עוזי
תתפנה?"

דניאל רק התרגז מזה יותר. "זה בכלל לא קשור ואתה יודע את זה.
התקן של עוזי בקושי עולה יותר מהפיסטוקים שאתם קונים לישיבות
ההנהלה המטופשות שלכם."

העורך לא התרגש במיוחד מהזעם של דניאל, ואמר : "קודם כל כדאי
לך להרגע. אני אהיה גלוי אתך, אבל כדאי מאוד שזה יישאר פה. אני
לא אוהב את עוזי באופן אישי. מעולם לא היתה ביננו אהבה גדולה,
והוא גם ימני. אני יודע שזה לא מוצא חן בעינייך אבל לחבר'ה פה
קצת נמאס מזה, וזה לא סותר את זה שהטור שלו כבר מזמן מסריח
לדעתי."

דניאל התרגז. "חשבתי שאנחנו לא עובדים בעיתון שמצהיר על הדעה
הפוליטית שלו. איזה מין עיתון זה בכלל? וממתי מפטרים אנשים
בגלל הדעות שלהם? שמעת פעם על חופש העיתונות? אם אתה מפטר את
עוזי גם אני הולך. ממילא אין פה כלום במקרה כזה."

העורך שוב לא התרגש במיוחד מהמלים הנרגשות של דניאל, ואמר:
"כדאי שתיזהר עם הכרזות כאלה כי אני עוד אקח אותך ברצינות,
ושנינו יודעים שלא תמצא עבודה כמו שיש לך בעיתונים המתחרים.
עוזי הולך וזה סופי. תעשה מה שאתה רוצה."

דניאל האדים, אבל שתק, קם ועזב את החדר. כשהעורך קיבל את הטור
של דניאל באותו יום כרגיל הוא ידע שדניאל התקפל ואמר לעצמו
בחיוך: "כמו שחשבתי. מצחיק אבל אולי המחאה הרומנטית של הבחור
היתה מצליחה לעבוד, אם הוא לא היה מוותר. אנשים אוהבים את הטור
שלו."

חלק ז' : הטעות האחרונה של השטן

בתיקיה של סרטונים שצולמו ע"י המצלמה של המחשב, היו כל מיני
קבצים. דניאל החליט שהגיע הזמן לפנות חלק מהם, והפעיל אותם כדי
לראות מה הוא מוחק. באחד מהסרטונים דניאל ראה את מילי יושבת
בחדר מול המחשב בבוקר. המצלמה קלטה אותה יושבת מול המחשב. היא
חייכה, והתחילה לדבר. "היי דניאל, בוקר טוב. התעוררתי קצת
לפניך ואני יוצאת עכשיו אז רציתי להגיד לך שהלילה של אתמול היה
מדהים, ושבגללך אני יודעת מה זו אהבה אמיתית ..." דניאל הביט
בפה פעור איך בזמן שמילי אמרה את המלים האחרונות היא נמוגה
לאט, הפכה שקופה ולבסוף נעלמה. הוא מיצמץ וכשפתח את העיניים
עמד מול דלת שחורה עליה היה כתוב: "אבדו כל תקוה, העוברים בדלת
זו." הוא פתח את הדלת ונכנס פנימה.

הוא נכנס וישב. מעבר לשולחן ישב איש חייכן לבן, עם כנפיים
לבנות גדולות.

"מי אתה?" שאל דניאל.

"אני הוא זה שכולם מתפללים אליו." ענה האיש עם הכנפיים.

"אתה אלוהים?" שאל דניאל.

"בשבילך אני אלוהים." אמר האיש עם הכנפיים. בשבילך ובשביל כל
שאר האנשים בעולם בו נהגת לחיות. אני זה שאחראי על הכסף והכח
בעולם, ובזמן האחרון אנשים מתפללים רק כדי לקבל עוד כסף וכח.
אין צורך בכל היתר."

"אז אתה השטן." העיר דניאל. "אתה רק נראה יותר כמו מלאך
רגיל."

"אני מלאך רגיל. יהיה לך יותר נח אם אני אראה ככה?" הוא שאל
והפך לאדום עם קרניים וקילשון.

"לא ממש מעניין אותי איך אתה נראה. מעניין אותי איפה אלוהים
ומה אני עושה פה." אמר דניאל.

"אלוהים? אין אלוהים, דניאל. לא קראת את ניטשה?" אמר השטן.

"לא, לא קראתי. ואם יש שטן יש אלוהים."

"בני האדם לא מעוניינים בו כבר. הם הרגו אותו מזמן."

"אי אפשר להרוג את אלוהים." התעקש דניאל.

"זאת היציאה הכי טיפשית ששמעתי בחיים שלי. באמת לא קראת את
ניטשה. אתה חי במאה הארבע עשרה. מה שחשוב זה שכולם שם למטה
מאמינים שהכסף הוא אלוהים, ועובדים אותו במרץ. מספיק שרוב
האנשים יאמינו שהכסף הוא אלוהים. את היתר אפשר לשחד ולהפחיד.
מספיק שאף אחד לא באמת יאהב את השני כמו שהוא, ואני מסודר.
הגיע הזמן שתלמד: אין שום דבר חוץ מכסף. אין אלוהים, אין באמת
אנשים. מי מכם באמת עושה משהו שהוא באמת שלו? את מי אי אפשר
לשחד או להפחיד? ואל תתחיל עם ה ..."

"יש אהבה!" אמר דניאל.

"הנה הגיעה האהבה. עוד מעט תתחיל לצטט לי שורות קיטשיות
משירים, ולצייר לי מלאכים. תראה לי גבר אחד שעושה את זה שהמטרה
האמיתית שלו לא לזיין את הבחורה או לרשת את ההורים שלה. אין
אהבה, יש חוזים של זוגיות שבהם מגדירים לאן הולך הכסף. זה רק
כסף ..."

"...והגיע הזמן שתבין את זה. יופי של נאום," נחר דניאל בבוז.
"אתה מוכן להסביר לי מה בדיוק אני עושה פה?"

"אתה עשית לי המון בעיות שם למטה. כל הזמן יוצר חברויות של
אחים לנשק. כל הזמן אוהב בחורות באמת. מתיחס לקבצנים כאילו היו
אנשים. אתה מקלקל לי הכל. אתה פאקינג סוציליסט מזורגג! תסתכל
על עצמך! אם לא היית מחכה עוד יום ומתעקש עוד קצת עם הקבצן
דברים ממש היו מתקלקלים. ועוד מגלה את ההקלטה ההיא בסוף. אם לא
הייתי מעלים את מילי..."

"זאת אומרת שיש אהבה. הנה עובדה שאתה מפחד ממני." אמר דניאל
וחייך.

"לא, אתה טועה. זוכר את עוזי? אתה ויתרת, ולחינם." אמר השטן
והקרין לו את מה שהעורך אמר לעצמו כשקיבל את הטור האחרון שלו.
"וחוץ מזה זה לא משנה. העיקר בעניין הזה הוא שהצליחו לשחד
ולהפחיד אותך כדי שלא תעשה יותר מידי גלים. אז זהו זה."

"זאת כבר ממש לא חוכמה." מחה דניאל. "אתה משחק מלוכלך. לוקח לי
את מילי ואח"כ את דנילה, רק עכשיו אני מבין שלקחת לי גם את
גורדון, ואח"כ מתפלא שאני הרוס לגמרי?"

"מה זאת אומרת שאסור לי לשחק מלוכלך? אני השטן. כאילו, דה?"

"זה לא יעבור לך בשקט! יש אלוהים, יש אהבה, ואנשים הם לא משהו
קטן חלול וחסר ערך שאפשר להזיז ממקום למקום, ולעצב כדי לדכא
אחרים." רתח דניאל.

"אוף אוף," ליגלג השטן. "מי מטיף למי עכשיו? וחוץ מזה ככה זה
ומה תעשה לי?"

דניאל קימט את מצחו, חשב לרגע, ואמר: "אני אתפלל."