יושב חסר שולחן מנסה לכתוב על עצמי, חוזר בבהלה מן השוטטות
היומית, הרגע בו נפסק המירוץ ואתה מחפש עוד קו זינוק אחרון
להיום, אך הוא איננו יותר.
יושב בחדר הקטן הזה שברגעים אלו גדול עליי מדי. מתבונן בזוהמה,
באבק המצטבר בפינות, בנמלים המתגודדות סביב איזו חיפושית ארוכת
רגליים מהופכת ומתה, בציורים האלו שרגש התהוותם כבר נשגב
מבינתי והם מתקלפים להם ובורחים מהקירות,
בבלאגן הזה שאין בי כוחות לסדרו.
יושב ריק ומלא כאחד, יושב מת. לא מצליח להיות ריק לגמרי.
המוות הזה שאותו אני חי, שאותו אני מושך בגרירה מייגעת ובחריקה
צורמנית על עצמי, מעצמי ואל מחוץ, שוחק את עצמותיי הנרקבות.
הריצה הזו תגמר רק כשאמות או אחיה, מצב הביניים הזה לא יכול
להחזיק מעמד עוד זמן רב.
אם רק היה לי איך אולי גם הייתי הולך אליו.
חייב לבחור בין השחור והלבן או בעצם הצבעוני והשחור.
אינני רץ יותר, עצרתי, נתקעתי, קפאתי, אך בתוכי גלגל האוגר הזה
מסתובב במהירות, לא מרפה ומתוך כך כבר שכחתי איך לחשוב, ריפרוף
הסורג הזה משקיט כל דבר אחר והיתרגלתי לשכוח.
אני מדבר כשאני מדבר ואני שקט כשאני שקט, אין בכך ראי לכוונה
או טעם וגם אין בעצם הבדל.
הוי המדבר הזה קח אותי אליך, אמץ אותי בחיקך החם, נטוש אותי
בין צוקיך וגלה לי את סודך הקסום.
משכני מין השער הנעול, החייה אותי, תן בי את נופי צניעותך, הכה
בי בכול עוצמתך, אהוב אותי מדבר שלך, החייה אותי שוב.