[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








עברו בסה"כ כמה חודשים, עוד כמה דקות אתה אמור להגיע.
החלטת לקחת מונית חזרה, למתוח עוד קצת את המפגש.
הבית סטרילי, מנוטרל מריחות הסיגריה שאתה כל כך שונא, מבוטל
מלילות שביליתי בו בלעדייך.
כאילו שכחתי את פנייך, התווים המדוייקים מעורפלים. כשאני ממש
מתרכזת עולה בי תחושת גופך המקופל בצמוד אלי, מראה זרועותיך
מתוחות ממאמץ לפתוח את בקבוק היין בלילה בו נסעת.
את שארית הבקבוק סיימנו אני ואלה, בגלל שאינכם מסתדרים היא
ממעטת לבקר אותי, אך בחודשים שלא היית פה כאילו חזרנו לימי
התיכון שלנו; שותות המון, מעשנות בלי סוף, צופות בסרטים,
דומעות או גועות מצחוק, נשארות כל הלילה מדברות על הכל. הרבה
עלייך.
קניתי משיבון שלא אפספס אף שיחה ממך, אך לא טלפנת הרבה, היית
עמוס בעבודה, אני בטוחה שגם בילויים.
אני מקווה שאכלת כמו שצריך, שהתגעגעת למרק שלי, שלא רזית מדי,
שלא תחזור שמוט ועייף.

רוצה שתגיע כבר, שתניף אותי למרות שאתה לא מהמניפים, תנשק אותי
ארוכות ואז תיפול על ברכייך, תאחוז חזק במותני ותאמר לי כמה
התגעגעת.
בלילות הראשונים עוד התכנסתי בצד שלי במיטה, אך ככל שהזמן עבר
השתלטתי על הצד הריק והתכרבלתי בתוך השמיכה הענקית, משאירה את
המזגן דולק כל הלילה, מנערת ממוחי את המחשבה עד כמה הרעש מפר
את שנתך, מזכירה לעצמי שאינך פה.
התקשרת להודיע שאתה מתעכב, משהו עם המכס, לא רציני.
מיהרתי למרפסת לסיגריה אחרונה לפני שתחזור. האוכל כבר חם, היין
ממתין במקרר, גם את המצעים החלפתי, אולי נגיע לשם ואני לא רוצה
שהריח שדבק בהם יפריע לך. אני מקווה שלא תעדיף לפרוק מזוודות.
את הדוד שכחתי, אדליק אותו מהר כדי שתוכל להתפנק באמבטיה כמו
שאתה אוהב. השקענו בה המון, אפילו תלינו מדף לספרים ומתלה
למגבת ידיים כדי שלא נרטיב אותם.
סיפרת לי ששם יש לך אמבטיית-ענק כזו ששני אנשים יכולים להיות
בה ביחד ושאתה רוצה להתקין אחת בבית. בינתיים אני מקווה שתסתפק
בזו שיש לנו, שיהיה לך נעים, שלא תתגעגע לשם.

דפיקה בדלת. נשימה עמוקה. מבט חטוף סורק את החדר פעם אחרונה.
דלת נפתחת.
נכנסת, נשקת לשפתיי, הכנסת את המזוודות והתרסקת על הכורסא.
אמרת שאתה עייף, הטיסה התישה אותך ואני רציתי לשאול אם התגעגעת
אבל שאלתי אם אתה צמא או רעב. ענית שלא, שאתה מת לישון, שתתקלח
כבר מחר.
"איזה כיף לחזור הביתה", פיהקת, מתקדם בעצלתיים לכיוון חדר
השינה.
ניגשתי למטבח, אספתי את כוסות היין ומיהרתי לחדר השינה, שוכחת
לכבות את הדוד.
כאילו הזמן לא עבר כלל, הטלוויזיה דולקת בקולי קולות ואתה ישן
על השמיכה בתחתונים שאני לא כיבסתי מעולם.
טלפון החריש את הדממה. "מה קורה? הוא הגיע?" אלה רוצה לדעת,
"כן, הכל טוב", עניתי, "הוא כבר במיטה".

נכנסתי לשמיכות וכיביתי את האור.
עיניו עצומות, שוכב על הגב, זרועו מסוככת על פניו. הוא רזה
בשהותו שם, אך ידיו נראות חסונות יותר. העברתי את האצבע על
השקע שנוצר בכתפו, במרכז החזה ישנה פלומה רכה, כמה שערות לבנות
בצבצו ממנה, גם הן חדשות. הבטתי בפניו זמן רב עד שלפתע נדמה לי
שאינני מזהה אותו, זרות שאינני יודעת להגדיר.
קרני שמש בהירות מדי חדרו לחדר והעירו אותי. רעש המים מהמקלחת
וריח רענן הציפו את החדר. התיישבתי במקומי כשהוא נכנס לחדר.
"תגידי, זכרת לשלוח את המעטפה שנתתי לך?"
"בוא לידי", עניתי. הוא התיישב, שיערו מטפטף על חולצתי.
"אמא שלי ביקשה שנקפוץ היום לארוחת ערב", אמר. חיבקתי אותו,
מנסה לעטוף את שתי הכתפיים. "התגעגעתי אלייך", לחשתי.
הוא חייך, העביר את אצבעו על אפי, "גם אני, מה את בוכה?
מצחיקונת. אני כאן. מתי נהיית כזו סנטימנטלית?"
"בוא אליי", התיישבתי על ברכיו, הוא הציץ בשעונו, "אני חייב
לזוז, יש לנו ישיבה מסכמת היום."
"אל תלך", ביקשתי ונשקתי לשפתיו, "לא ראיתי אותך המון זמן".
קולי צרם מבלי שהתכוונתי לכך.
"אני חייב ללכת, אני לא יכול להפסיד את הישיבה הזו."
התרוממתי, "אז בוא לא נלך היום לאמא שלך, נעשה לנו ערב ביחד."
"אי אפשר", הוא היה נחרץ, "הבטחתי לה כבר שנבוא, לא ראיתי אותה
המון זמן. הבאתי לכן מתנות", הוא ניסה לשנות כיוון.
"הכנתי לך אתמול ארוחה, את כל מה שאתה אוהב וקיררתי יין.
החלפתי מצעים וסידרתי פה הכל", הרגשתי שאני נחנקת, "רק רציתי
שנהיה קצת יחד."
"את רבה איתי?" ניסה להבין. "אני לא רבה איתך, אני רוצה
שתבין."
"שאני אבין מה?" הוא נראה מבולבל, "אני מבטיח לך, אני אוכל את
מה שהכנת, אני אפילו אקח איתי לעבודה קצת."
הוא התקרב אליי, מלטף את פניי, "נלך היום לאמא שלי ומחר נזמין
את החבר'ה אלינו ונעשה ערב כיפי."
"אני לא רוצה ערב כיפי", צעקתי, מודעת לעובדה שהוא איננו מבין
מה מרגיז אותי. מודעת לכך שאני יכולה לגרור את הריב הזה עוד
זמן רב, "אני לא רוצה כלום."
הוא פנה לארון הבגדים, שולף חולצה לבנה, מפיל את המתלה, "אני
לא מבין מה את רוצה, למה את כועסת כל כך? בגלל שאני רוצה לראות
את אמא שלי?" קולו התגבר עם כל מילה.
"לא אכפת לי מאמא שלך", זה לא מה שהתכוונתי להגיד, "לא אכפת לי
ללכת, אני רוצה שלא תהיה כזה אטום."
"עכשיו אני אטום?" זעם, ידיו רעדו כשהוא החדיר את החגורה
ללולאה, "עוד לא חזרתי ואת כבר רבה איתי?"
"זה בדיוק העניין! שרק חזרת וכל מה שמעניין אותך זה החברים
ואמא שלך!" צעקתי, עוקבת אחריו לסלון.
"מה את רוצה שיעניין אותי? לא ראיתי אותם שלושה חודשים ורציתי
שנחגוג את הצלחת העסקה שבסופו של דבר תעזור גם לך."
תפסתי את זרועו, "לא אכפת לי מהעסקה הזו, למה אתה לא מבין?"
הוא הביט בי ארוכות, "ממה כן אכפת לך, את מוכנה להגיד לי?"
שתיקה.
"אני חייב ללכת, נדבר על זה שאני אחזור."
"לא בטוח שאני אהיה פה כשתחזור", צרחתי אחריו, מפוצצת הכל.
הוא הביט בי, ידו אוחזת בידית הדלת, מותש מהויכוח. המשכתי
להביט בו, הדמעות מציפות את עיניי, מתאמצת בכל כוחי לא לחשוף
אותן. "חבל", לחש ויצא.
נעלתי את הדלת ונשענתי עליה, מניחה לדמעות לשטוף את הפנים,
כואבת את העובדה שלא הבין, שלא נתתי לו להבין.
ניגשתי למטבח, מעבירה את האוכל מהסירים לקופסאות פלסטיק, עוברת
לסדר את חדר האמבטיה שנראה כמו אחרי הפצצה.
הכל חזר לקדמותו, הסדר, השקט. ירדתי למטה לעשן.

פורסם בספר "בקטנה, סיפורי דרום 2" בהוצאת מכללת ספיר, 2004







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אמא, אני חושבת
שאני בהריון.


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/4/05 2:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לירון משה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה