הוא ישב לו עצוב וגלמוד בבר, רק הבדידות שהתה בחברתו. הוא ישב
עם פנים עצובות, לכאורה מנסה להקפיא את הזמן בתנועותיו
האיטיות. אין ספק שזהו היה היפה באלפים: תווי פניו המזכירים
פני ילד, שערו הבהיר גולש, מעודי לא ראיתי יופי עצוב שכזה.
פנינה השקועה בתהומות של ייאוש. עיניו העמוקות שנראו כאילו הן
עלולות לבלוע אותי עליהן בכל רגע סיפרו לי את סיפורו בניצנוצן
- סיפור על אלף שנאלץ לעזוב את שיבטו. מה כואב יותר מלעזוב את
הקרובים לך, כל מכריי ילדותך, משפחתך, אהוביך. ובשביל מה?
על לחיו לוהטת דמעה יחידה, זולגת מטה, לתהום שמייצג סנטרו
המושפל. לא אשמתו מוטלת בכף, השבט האכזר השליך אותו מביניהם.
הוא לא מצליח להשלים עם עובדת היותו הוא עצמו ואף אחד לא הסכים
לקבל אותו כמו שהוא. הוא מהווה סיכון לאלפים, עם שחייו תלויים
על חוט השערה לא יכול להרשות לעצמו להחזיק אלף כל כך רגיש
ועדין.
כעת נגלתה הסיבה לעיני, אוזניו הזקורות הארוכות, אינן חדות
כאוזני האלפים, וודאי אינו ניחן ביכולת השמיעה האגדתית
שמאפיינת את הגזע. אך להענש על תכונה מולדת? להיזרק לחיות
בחברת בני האדם.
הוא וודאי לא יכול לקבל זאת.
החלטתי לגשת אליו, גופי התחלחל כבר ממרחק כתוצאה מהקור והצינה
שנבעו ממנו. אין קור איום מהקור שבלב!
התיישבתי לצידו, שמעתי את פעימות ליבו הכבד והנחתי יד מנחמת על
כתפיו. תחילה נרעד, אך עד מהרה החל לשאוב כוחות נפש חדשים מחום
ידי המרגיעה. הוא הביט בי, הכרת תודה נצצה בעוז מבין עיניו
שנראו רכות ונעימות באור הבר המעומעם. חזיתו הנערית שיבתה לו
תמימות ורכות מדהימים למראה.
אחזתי את ידו השברירית בידי. הרגשתי משותק, איבדתי את היכולת
לקרוא את מבטו, החלטתי שעלי להמר את ההימור הקשה! ראשי קרב
לראשו, עיני נעצמו - נשקתי לו!
נשיקה עדינה בלבד על שפתיו המצפות.
התחבקנו, חיבקתי בזהירות, שכן פחדתי שחיבוק מוגזם יגרום ליצור
שביר שכמותו להתפורר מבין זרועותי.
יכולנו להמשיך כך לנצח! אך לא כך היה!

כאב חד ונורא, מצמרר, מפלח את כל אברי גופי כאשר אני נזכר
בהתפתחות האירועים  האיומה, הבלתי ניתנת לתפיסה, הבלתי ניתנת
לתיאור!

כל שנשאר היה המחזה המזעזע למראה של גופתו האומללה שרועה בחדר
ללא כל רוח חיים, מראה אשר נחקק בזכרוני לעד. ועדיין גופו
המכורבל ושיערו הפזור נראו יפים ועדינים כמקודם. חיבקתי את
גופו הקט בעוד דמעותי נושרות על חזהו, נתתי לו נשיקה נוספת,
נשיקה אחרונה. אם עוד נשארה בו רוחו. טיפת נשמה בודדה רציתי
אותה איתי, אך הוא היה כה ריק עד שכמעט נשאבתי לתוכו באותה
נשיקה אחרונה.

התכוונתי להישאר איתו כך לנצח, רק לאחר מאמצים אדירים, בלתי
אנושיים, הצלחתי להגיע עד כאן.
עם הכאב החרוט בליבי...