"די, נמאס לי!"
זה מה שהיו שומעים בבית שלי אם היה שם מישהו בשעה שחזרתי מבית
הספר.
"כל יום הבנזונה הזה מפוצץ אותי ואין לי מה לעשות!"

בערב ראיתי את אבא יושב בסלון וקורא עיתון.
שאלתי אותו: "אבא, נגיד שיש ילד בכיתה שמרביץ לי, מה כדאי לי
לעשות?"
אבא אפילו לא נתן לשאלה להדהד בחדר ושאל "מי מרביץ לך?"
"אף אחד לא מרביץ לי, רק נגיד ש..."
הוא הציע לי לפנות למורה.

בבוקר למחרת ניגשתי אל המורה ואמרתי לה שיש תלמיד אחד בכיתה
שאני לא כ"כ מוצא חן בעיניו והוא החליט להפוך אותי לשק איגרוף
אנושי.
המורה, שלא אהבה דיבורים מהסוג הזה, אמרה לי לשבת במקום שלי כי
השיעור מתחיל ואם אני לא מדבר לעניין אז רצוי שאשתוק.
בסוף היום רדפתי אחרי המורה לחדר המורים וביקשתי ממנה שתגן
עליי.
"מפני מה?" היא שאלה, "מפני מה אתה רוצה שאני אגן עליך?"
"ממכות" עניתי לה במהירות. "אל תדאג, אני אעזור לך, עכשיו לך
הביתה."
חיכיתי בכיתה עוד חצי שעה כדי לוודא שהוא לא יחכה לי בכניסה.
את הדרך הביתה עשיתי ברגל ולא באוטובוס כמו בדרך כלל כי פחדתי
שאולי אראה אותו על האוטובוס.
כשנכנסתי הביתה אמא שלי הייתה קצת מעוצבנת, משהו על זה שאמרתי
למורה שמרביצים לי בבית.

אולי הגיע הזמן לספר מי אני:
קוראים לי רועי, אני בן 9 מירושלים.
אני בכיתה ד' ואני קצת קטן לכיתה.
אני אוהב כדורגל, אבל לבד, זה לא כיף עם עוד אנשים.
אין לי אחים גדולים ככה שאין מי שיחזיר לאלירן בשמי, אני נאלץ
לספוג את המכות של החיים שלי.

ביום שלמחרת הוא תפס אותי.
"איפה היית אתמול? הייתי קצת עצבני ולא מצאתי אותך."
הסברתי לו בעדינות שאני לא שייך לו ושזכותי לעשות מה שאני
רוצה.
"אז הקטנצ'יק יודע לדבר, הא?"
עניתי לו באדישות שבניגוד אליו אני איני קוף ואני יודע את
אומנות השימוש במילים כדי לתקשר.
הוא לא הבין מה אמרתי אבל הוא ידע שזה עיצבן אותו.
אני, שבכוונה לא התייחסתי למתרחש, חטפתי אגרוף בבטן ונאלצתי
לשים לב למה שקורה סביבי.
אחרי שהצלחתי לנשום פלטתי "בן זונה!"
זאת היתה שטות מצידי אבל לא התחרטתי עליה, למרות האגרוף המסובב
לעין.
באותו יום רצתי הביתה לפני השיעור האחרון, ננעלתי בחדר
וצעקתי.
אחרי שנרגעתי התקשרתי לאלירן;
"אלירן עוד לא הגיע מבית הספר, מי מדבר?"
"זה בסדר" עניתי "לא איתו רציתי לדבר, מדבר תלמיד מהכיתה שלו,
רציתי לדווח שהבן שלך מתעלל פיזית בתלמידים בכיתה והוא צריך
להיענש, הבעיה היא שאף אחד מהמורים לא מתייחס לבעיה ברצינות
הראויה. אני חושב שזה יהיה הולם אם תענישו אותו בעצמכם."
לרגע לא נשמע שום דבר מהצד השני.
"הנה, הוא חזר, אני אטפל בזה, תודה רבה לך."
"על לא דבר, להתראות" השבתי וניתקתי.

באותו לילה הייתי מצד אחד שמח שדיברתי עם אבא שלו ושהבעיה
תטופל, מצד שני אם הוא ידע שזה אני הוא רק ירביץ לי עוד.
החלטתי שמה שלא יהיה, יהיה טוב.

ביום למחרת אלירן לא בא, המורה אמרה שהוא נפצע קשה בתאונה
בבית. כנראה שהוא נענש כמו שצריך.