לפעמים אני חושבת, מה יקרה אם בוקר אחד אקום לי ואראה שהחיים
שלי לא כל כך טובים כמו שהם נראים, ואז אני אלבש את הסמרטוטים
הזרוקים לי על הרצפה, אצא מביתי העלוב ואלך ברחוב, ואנשים
יסתכלו עליי בצורה מוזרה ויתרחקו ממני יותר ויותר. ואז מישהו
יעבור לידי ויגיד: "היי את, יא זקנה אחת, זוזי מדרכי" ויתרחק.
ואז אני אסתובב לבדי ברחוב מחפשת משהו שאין לי מושג אם אי פעם
אמצא אותו, ואזעק בכל תוכי "תעזרו לי - אני בסה"כ בת 25 שנראית
בת 50. רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי, חיים שבהם לא היו לי
בעיות".
אבל אף אחד לא ישמע, ואף אחד לא יעזור, ואני אבין שזהו -
הזדמנות חיי הלכה, ואני מבינה שאין דרך יציאה...

לפעמים אני חושבת איך זה אחרי המוות, אם יש באמת גלגול הבא, אם
יש הזדמנות נוספת לתקן, אם יש שם משהו למעלה. השאלה שהכי
מעסיקה אותי היא האם מישהו בכלל ישים לב כשאני אמות. לפעמים
נדמה שאף אחד לא ישים לב, אף אחד לא יבוא להלוויה שלי. אבל לא,
אני לא רוצה למות, פשוט מדי פעם צצות בי מחשבות כאלה. אני
חושבת שזה טבעי, כל אחד חושב על זה לפעמים.

לפעמים אני חושבת שאם החיים היו טובים יותר, אז אני ישר חושבת
ומבינה שיש לי חיים מעולים לעומת המציאות הקשה. ומחוץ לתמונה
שלי זה יכול להיות כל דבר: סמים, עולם תחתון, עוני. שוב אני
נכנסת לתמונה שבתוכה מכילות בעיות אבל לא רציניות במיוחד,
לפעמים נדמה לי שאני כזאת מטומטמת יוצאת כשאני בוכה מהבעיות
שלי. כך בעצם כל יום ויום אני תוהה על התמונה שבפנים ועל
התמונה שממול.

לפעמים אני חושבת אם אני בנאדם טוב, אם יש לי אופי שאוהבים, אם
בכלל אוהבים אותי, מה החברים חושבים עליי באמת. הורים - האם הם
מאוכזבים ממני או גאים בי. כמובן, עולה בי המחשבה על אהבה
הכושלת ונכזבת ומנסה להבין מה רע בי, למה ההורים צועקים עליי,
למה החברים מתרחקים ממני, מה לא טוב בי.
ואז אני מרגישה את עיניי אדומות והדמעות לא מפסיקות לרדת, הדף
נהיה רטוב,מסיימת לכתוב ביומן הולכת לישון קמה בבוקר ובערב שוב
אותו דבר אותם הירהורים על החיים.