"זונה"
"שרמוטה"
"פותחת, נותנת לכולם"
המילים בועטות בי בעודי מוטלת על הקרקע, מתפתלת בכאב.
"פרוצה"
"בטח כבר לא גומרת מרוב שגמרו בה"
רחמים, רחמים, אני מתחננת בייאוש, פורצת בבכי, אך המילים
בוטשות בקרקע בקוצר רוח, צמאות לדם, ואני חלושה מכדי לדבר או
להשיב מלחמה.

בשלב מסויים אני מבינה שהכל אבוד.
חכם גדול, לגבור על ילדה קטנה, איזה כבוד יש בזה?
"היא בטח מאלה שלא חושבות לבקש כסף, חושבת שזה מאהבה"
קולות צחוק מלאי בוז וארס מלווים את דבריך, מבטים מזלזלים.
מצחיק אותך, להרוס אותי ככה. ילדה קטנה, תמימה, מה היא כבר
יודעת?
ומה בכלל אתה יודע, שאתה ככה צוחק בלי לחייך, מביט בי בעיניך
האפלות, חסרות המבט?

אנסת את התמימות שלי,
בעלת אותה, ביתקת ושברת לרסיסים.
ועכשיו מבפנים אני חרבה ועשנה, כואבת את מותי.
איה התמימות שלי? היתה ואיננה.

אני מקווה שאתה מרגיש אשם עכשיו, כי אתה אשם בצבע של חיי, אתה
אשם בייסורי המוות שלי. אתה אשם בכל הדם והכאב, אני צועקת בלי
קול.

אולי עכשיו אתה מאושר, רוצח.

הסיפור הזה נלקח מהקטע המשמעותי ביותר בחיי.
דולף, היזהר בדבריך. מסתבר שיש להם השלכות.