היא יושבת פה כבר הרבה זמן...
היא יושבת ומחכה, שום דבר לא קורה, אף אחד לא אומר לה מה קורה,
הלחץ הורג אותה, הציפייה,
האמת היא שהיא לא יודעת למה לצפות, היא פשוט יושבת, ובוהה,
ובוהה.
היא לא יודעת כמה זמן עבר, פתאום אומרים לה שהיא צריכה ללכת
לחדר ליד, היא מתחילה ללכת, הכל מסתחרר לה, פתאום היא רואה שהם
מובילים אותה לחדר קטן יותר, היא רוצה ליפול אבל היא ממשיכה,
בחדר יש קפה מוכן ליד, הספה נראתה לה מאוד מזמינה באותו הרגע,
רצון עז להירדם אופף אותה, היא לא נותנת לעצמה. ומה אם הם
יבואו להגיד לה מה שלומו ברגע שהיא תירדם? היא לא הולכת
לישון!
כעבור כמה זמן בחדר הקטן עם החלון הקטן והספה הגדולה עם
העיתונים היא יוצאת מהבהייה המתמדת שלה ומסתכלת מסביב, היא
רואה שיש מכונת קפה ושעון. החדר הזה מלחיץ אותה, הוא נותן לה
הרגשה רעה. היא רוצה לצאת משם ומהר, השעון אומר שעכשיו 9:43
בבוקר, זאת אומרת שהיא הייתה פה כבר כמעט 11 שעות, היא מתחילה
לאבד את עצמה שוב, היא שוקעת בזיכרונות.

הוא ישב לידה והתחיל ללטף לה את הרגל ברכות, זה לא היה בגלל
שום סיבה מסוימת, הוא פשוט היה עושה את זה כשהיה רואה טלוויזיה
או סתם שקוע במחשבות, היא כבר הייתה רגילה לזה, זה לא הטריד
אותה והיא המשיכה לכתוב ביומנה (שהוא לא הורשה לגעת בו). היומן
היה הנשמה שלה, היא הייתה תמיד כותבת בו ואז מתחילה לבכות
(משמחה או מעצב, לא באמת שינה לה, היא תמיד הייתה בוכה כשהייתה
כותבת).
פתאום הוא התחיל לנשק אותה והיא גילתה שהיא רוצה אותו באותו
היום בצורה ממש עזה.
הם עשו אהבה במשך שעה ארוכה ולאחר מכן הלכו לישון, היא לא ידעה
למה אבל היא לא יכלה להירדם, היא פשוט הסתכלה עליו ישן שנת
ישרים.
היא אהבה אותו באמת ובתמים, יותר מזה - היא אפילו בטחה בו (דבר
שהיא נהגה לעשות רוב הזמן).

הם ישבו בבית קפה ודיברו על הא ודא, היא סיפרה לו על יום
העבודה שלה והוא סיפר לה על שלו.
הם התחבקו והתנשקו והיא שוב הרגישה את הצביטה הזאת בחזה שסימלה
בשבילה את סמל האהבה והמשיכה שלה כלפיו.
היא הרגישה שהיא יכולה לעשות הכל... שהיא יכולה לכבוש את
העולם.
הם קבעו להיפגש אצלו בבית באותו הערב (הוא הבטיח לבשל, מה שהוא
לא היה ממש טוב בו, והיא ידעה שהוא הולך להזמין אבל לא היה
אכפת לה).
היא פשוט רצתה להיות איתו.

הם לא רבו אף פעם עד לאותו היום.
ביום ההוא היא לא ידעה אם היא מכירה אותו יותר. הוא היה איש
אחר לגמרי אחר, היא לא הכירה אותו, והיא פחדה ממנו.
היא רצתה ללכת, הוא לא היה נחמד אליה. היא הפסיקה לבטוח בו
באותו היום שהוא צעק עליה. פשוט ככה לא הייתה לה סיבה לעשות את
זה יותר. היא יצאה מהבית שלו והלכה ברחובות במשך שעות מספר.
כעבור כמה ימים הם השלימו, אבל היא לא בטחה בו יותר, היא לא
רצתה לראות יותר את האיש האחר שהיה שם כשהוא היה כועס. היא
אהבה אבל לא בטחה, כמו עם כל השאר, מה שלא הפך אותו לשונה
מהשאר.

היא חזרה לחדר הקטן והסתכלה מסביב, אשה בחולצה לבנה ישבה שם
והסתכלה עליה בחזרה, האשה גם נראתה מודאגת.
פלג שאלה את האשה מה היא עושה שם בחדר הסגור ביחד איתה.
והאשה אמרה ששלחו אותה להודיע לפלג הודעה, היא פשוט לא רצתה
להפריע לפלג עם המחשבות שלה.
האשה גם אמרה שהם לא יודעים אם הוא הולך להיות בסדר. והלכה...
פלג נשארה לבד, היא חשבה שהיא הייתה צריכה להגיד שהיא רוצה
לראות אותו, לראות איך הוא, אבל האשה הלכה ופלג ממילא הייתה
חלשה מכדי לקום. היא הייתה רעבה, תשושה נפשית ופיזית, היא לא
ידעה אם היא באמת רוצה לראות אותו.
היא שוב שקעה במחשבות.  

היא ישבה ליד המזרקה ליד הקניון והוא ניגש אליה. האיש המוזר
למראה שאל אותה לשמה והיא ענתה לו והוא חייך חיוך ממש חמוד
(לטעמה).
באותו הזמן ההגנות שלה מפני לבטוח באנשים היו בזמנם הטוב
ביותר.
היא גם ידעה שהיא הולכת לחיות עם הבחור המוזר שניגש אליה תקופה
מסוימת מחייה, ואולי אף לאהוב אותו, היא מעולם לא חשבה שהיא
תוכל לבטוח בו. הוא לא נראה לה הטיפוס שהיא או כל אדם אחר היה
יכול לבטוח בו.

הם יצאו מספר פעמים ואז הם שכבו. היא התחילה להרגיש שהיא מאבדת
את עצמה, ההגנות שלה והביטחון העצמי שלה התרופפו, והיא לא
הייתה בטוחה שהיא יודעת מה לעשות. היא החליטה לנתק את הקשר
לפני שיהיה מאוחר מדי והוא יכיר אותה מבפנים.
אך היא לא הצליחה להיפרד. היא וויתרה לאחר ניסיונות מרובים של
בריחה וניתוקי קשר פתאומיים. הוא לא וויתר ולא איבד עניין, הוא
כאילו ידע איזה משחק היא משחקת מתי.

פלג ראתה את עצמה יושבת ליד קבר ובוהה, היא עושה את זה הרבה
מדי, יש שם עצב רב והיא פתאום יודעת של מי הקבר. זה שלו והיא
לא יכולה להרפות.
אבל העצב שהיא מרגישה הוא לא בשבילו אלא בשבילה, כי היא יודעת
שהיא בטחה בו ושעכשיו אין לה במי לבטוח.

בחדר הקטן היא מתחילה לבכות, היא מאשימה את עצמה שהיא דואגת רק
לעצמה, היא מאשימה כי היא לא צריכה לחשוב על מוות.
היא קמה ולוקחת כוס קפה.
הקפה מר בפיה.
הרופא נכנס עם פנים עצובות, היא יודעת שהוא מת.
הקפה נופל וכך גם היא. היא מתעלפת.
פלג מוצאת את עצמה במיטה בחדר שלה בבית שלה. הוא כבר לא לידה,
הוא עמוק באדמה. וכל מה שהיא יכולה לעשות הוא לבכות. לבכות על
עצמה ועליו.
אין לה יותר במי לבטוח.
היא קמה והולכת לעבודה.
אחרי זה היא הולכת לבית הקפה ההוא, שבו הם ישבו פעמים רבות.
היא לא רוצה להודות שהוא מת.
פשוט לא מקבלת מוות בצורה קלה. הוא לא מת, הוא הולך לבוא לקפה
הזה בעוד מספר דקות לארוחת הצהריים שלו.
היא יושבת שם כמה שעות, היא מתחילה להבין שהוא מת, מת ולא
יחזור, הוא לא ייכנס לבית קפה הזה יותר. והכל בגלל ריב קטן
שלהם שגרם לו לנהוג מהר מדי.
היא שוב מרגישה שלמה, אף אחד לא יחדור שוב לנשמה שלה. היא שוב
בטוחה מהעולם החיצון.
היא יוצאת מבית הקפה והולכת להתחיל חיים חדשים של בדידות.