לכאורה, יכלו הדברים להיות פשוטים: גבר אוהב אישה אוהבת גבר.
מי ידע שלא יהיו הם כאלה? מי ידע, שטעמה המתוק של האהבה, עלול
להיטמע היטב, בטעמו המר של הכאב?
לכאורה, הדברים היו פשוטים: גבר פוגש אישה פוגשת גבר.
יושבים, מדברים, על כוס קפה, או על עוגה, או בגינה, ליד הפסנתר
בחדר ההוא באוניברסיטה. אף אחד מאיתנו לא ידע ממש לנגן. גם לא
אתה.
לכאורה, התפתח פה משהו. אני ואתה ואתה ואני. שנינו. שניים. איך
שיחקתי בכל העצמים... אהבה גדולה ניראית למרחוק. ככה היינו
שנינו - לא רואים וניראים. כל הזמן יחד. לעולם לא לבד.
לכאורה, יכלו הדברים להמשיך. אתה היית אוהב לכנוס את גופי
החלוש בזרועותיך החזקות. אני אהבתי להיות שם חלשה בשבילך.
הילדה. אני זוכרת איך בהתחלה, כמו מטומטמת, הייתי מדברת אליך
בשפה של קטנים. היית צוחק עלי. לא ידעתי מה זאת אהבה. אתה ידעת
אותה היטב. היית שם, הלכת ובאת.
לכאורה, היה לנו טוב. היינו שנינו מאושרים. אני פרחתי. אתה
עשית תיזה ממש יפה. הציעו לך להמשיך הלאה. אתה מאד מוכשר. אני
ידעתי את זה. רציתי להיות כמוך. רציתי להיות לך. רציתי אותך.
הכל היה נראה כל-כך פשוט באותם ימים שאתה ואני, שאני ואתה,
שאנחנו... הייתי ילדה אז. אתה היית יותר גדול, הבוגר בינינו.
היית האח הגדול, זה שתמיד ייחלתי להעריץ, זה שתמיד רציתי,
שיהיה שם בשבילי, שיגן, שיאהב, שיכבד, אפילו שלפעמים נריב.
כמעט ומעולם לא רבנו.
לכאורה, היה לנו סיכוי יפה. אתה אמרת, שאני אראה נורא סקסית,
כשאני אהיה בהיריון. אני חשבתי, שזה משפט נורא יפה להגיד. אף
פעם לא אמרו עלי סקסית, וכל כך היה קל לי לראות אותנו בהיריון.
היה לי ברור איך זה יראה: בית קטן עם גינה, גג אדום, כמו
בסרטים. פנים הבית צבוע בצבעי אדמה חמים, ילדים משחקים בכדור
בחוץ. הילדים שלנו. אני זוכרת ששאלת אותי פעם כמה ילדים אני
רוצה. אני זוכרת מה עניתי לך, אני רוצה חמישים. אני גם זוכרת,
שצחקת עלי, שאם אני רוצה חמישים צריך להתחיל עכשיו. אני זוכרת
שצחקתי. היה ברור כל כך שלא נתחיל עכשיו, למרות שכל כך רציתי.
רק איתך רציתי חמישים ילדים. רק איתך.
לכאורה, הכל היה יכול להגמר בטוב. אבל רק לכאורה. ביום אחד,
בקשת ממני שבוע לבד. נבהלתי. לא רציתי לתת לך. איך אפשר לתת
שבוע לבד, כשאני כבר כל כך רגילה לביחד? איך אפשר להשתחרר
לשבוע, כשאתה נתת לי תחושה, שזה כזה כיף זה להיות קרובים כל
כך? לא נתתי לך. ואתה לקחת. צהריים אחד ראשון, שהייתי לבד. אחר
כך נפגשנו, אחרי פחות משבוע, כי אני הסתובבתי קרוב מדי למקום,
שאתה נמצא בו בדרך כלל. לא רציתי להפר את הלבד, או שבעצם
רציתי. אני, הרי, לא נתתי לך שבוע. אתה לקחת. אני זוכרת שקצת
כעסת עלי, ואחר כך הלכת. נפגשנו בסוף אותו שבוע. אני זוכרת,
שלקחת אותי לגינה קטנה, ליד האוניברסיטה, ישבנו בשקט, דברנו על
דא ועל הא, צחקנו. היה לנו כיף ביחד. בקשת שניפרד. אני זוכרת,
שהיה לי קשה, אבל היה לי ברור.
לכאורה, היו הדברים חדים וברורים. אי אפשר שנהיה ביחד. אתה לא
יכולת לסבול יותר את המנהגים המוזרים שלי, את הברכות, את
ההפרדה בין בשר לחלב, את ההינזרות. וכי כמה יכול אדם לשאת? זה
שהיית איתי עד עכשיו, גם הוא בחזקת נס משמיים, גם זה דרש כוח
רצון, כזה, שלך היה ממנו הרבה, ולי היה ממנו מעט. גם לכוח הזה
יש גבולות לפעמים. והם עברו שם, ביום שלפני השבוע שביקשת לבד.
כשביקשתי אותך, להיות חזק בשבילי, גם בדברים שקשה לי לקיים,
בהינזרות ממך. לא יכולת יותר. ואני מבינה. היית חזק כל כך,
שיכולת, בכלל, להגיע עד כאן.
לכאורה, יכלו הדברים להיות פשוטים: גבר אוהב אישה אוהבת גבר.
מי ידע, שלא יהיו הם כאלה? מי ידע, שטעמה המתוק של האהבה, עלול
להיטמע היטב, בטעמו המר של הכאב?