אנחנו מדברות, סתם שיחה יבשה שכזו, ואת אומרת לי שאספר לך
משהו.
מה אספר לך, חברתי-הטובה-ביותר-לשעבר?
אולי אספר לך שבחופש הזה אני נהנית, כל עוד אני לא פה?
אולי אספר לך שהיו לי המון ציפיות לחופש הזה ומשום מה הן לא
מתממשות?
שבחופש הזה אני כל הזמן מנסה ליזום קשרים ולעשות דברים עם
חברותי-לשעבר אך הן לא מעוניינות?
שבחופש הזה כל רגע שאני כאן אני לא עושה כלום?
את זה אספר לך?
והאם את זוכרת את אותו היום? יום שמש, אני ואת יושבות על הדשא
שלך, אוכלות עוגיות ומפטפטות, ואני אומרת לך עד כמה אני מחכה
לחופש הגדול ולחופשת הפסח וכמה תוכניות ודברים שיש לי לעשות
ואיך אני רוצה ליהנות כמו לא-יודעת-מה. ואת עונה לי שאני לא
אפתח ציפיות כי אני אתאכזב, ואני חושבת שכמה שזה מעצבן מצדך
לומר לי דבר כזה וכמה את טועה ואיך את אומרת את זה בגלל שאת לא
אחת כזאת שאוהבת להתחרפן וליהנות ואת ילדת בית שכזו. וכמה את
צדקת. ואיך המצב עכשיו התהפך: את, הילדה שלא אוהבת לארגן
נסיעות ולצאת לבלות כל היום נוסעת עם חברות ולא מפסיקה ליהנות,
ואני, הילדה שכל מה שהיא רוצה כרגע בחיים שלה זה לא לשבת עוד
רגע בבית מול המחשב אלא לצאת ולהיות עם חברים, יושבת בבית
ונואשות מנסה לחדש קשרים וליזום דברים אך כולם מסרבים.