זה קצת אירוני... דיסק כל כך מצוין, בלי שום חיסרון, עם כל מה
שצריך ותוספות, ומערכת כל כך דפוקה ששורטת כל דיסק שרק מעיז
להיראות בטווח הלייזר שלה!
אבל ככה זה העולם שלנו, כל כך יפה, כל כך גדול, כל כך הרבה
פוטנציאל טמון בו... ואנחנו רק משחיתים אותו, הורסים, מבזים,
ומקלקלים אותו.

אני בטח נשמעת לך כמו איזו צדיקה של "אתם הרשע בהתגלמותו,
ואני, הקדושה המהוללת, אצליח להושיע אתכם מהשאול, ולהפוך את
עולם הסדום ועמורה שיצרתם לעולם טהור", אבל אני לא. כי גם אני
חוטאת. אני בוהה מהצד, ומקוננת על כך כל הזמן, ומשתתפת
בהריסות. נגררת אחרי כולם לאבדון ומושכת אחרי עוד כמה, שמי
יודע, אולי יוכלו להינצל. אני רוצה להאמין שהם יוכלו, אבל אני
לא אאמין. כך אוכל לישון בשקט, כשאדע שלא אני היא זו שמשכה
איתה לתהום את אלו שיוכלו להינצל, ובגללה הם כבר לא. אבל בתוך
תוכי אני מודעת לזה. כולם מודעים לעצמם בין אם הם יודעים זאת
ובין אם לא, ואלו שיודעים זאת גם יודעים איך לצמצם נזקים. בגלל
זה יש מעט מאוד כאלה שלא כל הזמן הורסים.

זה קצת אירוני... פסנתר כל כך יקר, גם ריגשית וגם כלכלית, כל
כך יפה, והצליל שלו כל כך עדין, ויכול לסחוף עמו מיליונים...
רק יכול. כי הפסנתר הזה מעלה אבק כבר מיליוני שנים, בלי שאיש
באמת מסוגל לנגן עליו. מה הטעם בפסנתר כזה וכל גדולתו, אם איש
אינו מנגן עליו? ואם כבר כן מנגן, אז זו נגינה רועשת,
וולגארית, בלי שום כוונה, שמתיימרת להיות כזאת עם המון משמעות,
מקוריות ועומק, אבל היא בעצם אינה, וזו רק מפחיתה מערכו של
הפסנתר. מה הטעם? ומה הטעם בעולם הזה, אם כל מה שאנחנו עושים
זה להשחית אותו?

זה נחשב התקדמות אם כולם חוזרים אחורה ואתה נשאר לך עומד
במקום?

זה נחשב ניקיון אם כל מה שאנחנו עושים זה רק להזיז אבק ממקום
אחד למקום אחר?
האם זה באמת ניקיון אמיתי?
אתה באמת חושב שאם אחרים לא רואים את הלכלוך, כי הוא מוסתר
מתחת לשטיח, אז הוא לא קיים עוד? הרי אתה יודע שהוא שם! להעמיד
פנים שהלכלוך לא שם, לא יעלים אותו!

אולי אני ככה בגלל השעה,
אולי זה התת מודע שלי מדבר,
אולי אני מחמירה עם עצמי ואיתם יותר מדי,
אבל פשוט הייתי חייבת לפרוק קצת אגרסיה...