בלילות אין יפה מן העיר. לצעוד לאורך רחובותיה משך שעות בין
בתי פאר משוחזרים וחורבות נושנות, הפנוט קריאת הגראפיטי ופסקול
הברים.
 
העיר מהפנטת באורותיה השקופים, חושפי שוק ומסתירי שלושה.
ופינותיה החשוכות, סמטאות נטושות ובעלי חיים רעבים לאשפה, בתוך
צפרדעי ענק שמזמן לא פונו.
אם יש חנופה בעיר, תגיע זו מניאון ופרסומות ה-LCD שבכלי
התחבורה.

מזייפת זו אורח חיים נהנתני, מחייכת בסיפוק למראה מועדוניה
הפורחים, מגייסת מתנדבים לערבי התרבות, מחדירה בהם ציפיות,
חושפת בפניהם גב עירום, מקועקע, מצולק, מפוקח וטרוד בבעיות
שאינן לה.

בצהריים, אין טרוד מן העיר. לצעוד לאורך רחובותיה משך שעות
ולשנוא כל דקה. לאותם של העוברים והשבים, בעיקר החולפים על
פנייך בפזיזות, בזלזול מופגן; מאחרים אל המקום ממנו ישובו
בדקות הקרובות, נסערים, מבולבלים, זועפים על הבוס, על המשפחה,
על תקופת החגים, על תקופת החול שבין תקופת החגים הנוכחית לזו
הבאה.

ואין עיר.
כשאת מדברת עליה, לעולם אינך באמת מדברת
עליה.