מאז שאנה הגיעה לניו יורק, לפני כשנה, היא מקפידה מדי יום
ביומו על ריצה בפארק בשעות הבוקר המוקדמות. הריצה הייתה השיא
שביומה, פת הלחם בחייה בעיר הגדולה.
אנה הגדירה כללים מובהקים בנוגע לפולחן היומי. אסור להסתכל
למטה, לצדדים ואחורה - רק ישר, כל הזמן ישר. לא להפסיק. להקפיד
על קצב הנשימה - שאיפה - אחת, שתיים, שלוש, ארבע - נשיפה, אחת,
שתיים, שלוש, ארבע...
אבל הכלל החשוב מכולם היה - אסור לחשוב. איסור מוחלט על כל מתן
היתר למחשבות ערמומיות, זדוניות וחמקמקות להזדחל דרך נקב כלשהו
לתוך התודעה, ובכך להרוס לה את הבריחה היומית.
אנה, אשר תמיד הצטיינה בכל יעד שהציבה לעצמה, הקפידה על מילוי
כללים אלו אחד לאחד, להבטחת ריצה אופטימלית. אך לאחרונה מעדה
מספר פעמים.
זה החל לפני שבועיים. בדיוק כשעקפה את עץ האלון החביב עליה,
נזכרה בעץ האלון שהיה בחצר בית משפחתה שבקריית-מוצקין. אז החלה
להיזכר בהוריה האהובים. אביה, שתמיד פינק אותה כנסיכה, ואמה,
שתמיד ניסתה לאזן אותו ולהעמיד אותה במקומה. פתאום החלה להיזכר
בוויכוחים האיומים שהיו לשתיהן לפני הנסיעה. איך נפרדו במפח
נפש גדול ומאז, בעצם, לא דיברו יותר משיחות ריקות של שלום
ולהתראות.
אנה תפסה עצמה מהר בקלקלתה, וחזרה לספירתה - אחת, שתיים, שלוש,
ארבע...
לפני שבוע שוב פישלה. היה זה ליד האגם הגדול, שלצדו הילכו אנשי
עסקים בדרכם לעבודה. שם נזכרה בעסקה שהתפוצצה במשרד יום לפני.
בצעקות של גברת לאופר, שהאשימה אותה בחוסר-דיוקים כאלה ואחרים.
אנה ניסתה לפצות את פיה, לצעוק את האמת בקול גדול ולגלות לה
ולכל המשרד המזויין איך היא בעצם קרעה את התחת בעוד דונה היא
זו שפוצצה את העניין. אך כל שיצא היה קול חלוש, גמגום וגיבובי
מילים. התנצלות מאוסה, בעוד היא מבטיחה לארוז את חפציה במהירות
האפשרית.
אנה ניערה את ראשה, הגבירה את המוזיקה באוזניות והמשיכה - אחת,
שתיים, שלוש, ארבע.
הבוקר, היה זה השיא. זה אירע ממש מטרים ספורים לפני הספסל אותו
נוהגים לפקוד מטיילי-הכלבים. היא נזכרה באיגי, כלבתם המשותפת
שלה ושל יוני, ובמרבצה הקבוע בדירתם שברחוב מלצ'ט. ואז החלה
לחשוב על הפרידה-לא-פרידה, חצאי השיחות אשר לא מביאים אותה
למסקנות ברורות, הדיבורים שאולי יבוא הנה, אולי היא תחזור.
הקשר שבעצם נגמר אבל לא נותן לה מנוח.
אנה הרגישה אז כאב חד בצד גופה, עונש מאלוהים, חשבה, על שחטאה
לכללים. היא התיישבה על הספסל בעודה מתנשמת בכבדות, וחשבה על
חייה וההחלטות שעליה לעשות.
היא נעמדה, הסתכלה אחורנית אל כברת הדרך שעברה, ואז קדימה
ליתרת המסלול. היא ניסתה להמשיך ולרוץ, אך לאחר מטרים ספורים
חדלה. אנה לקחה נשימה עמוקה.
היא חצתה את הפארק, עד שהגיעה למדרכה. היא עלתה על מונית שעמדה
בצד הדרך, כאילו חיכתה רק בשבילה, ונסעה לביתה.