פרנסואה  פשוט ישב והתבונן באוקיינוס השקט , במימיו השקטים
והכה תמימים . הוא חשב על הדגים והיצורים החיים . שבוודאי נעים
מנקודה אחת לאחרת בתוכו. הוא חשב על דג טורף , שאוכל דגיגונים
קטנים , חמודים ובלתי מזיקים , שרק מפריחים בועות כל היום .
הוא גם חשב על כריש , שטורף את הדג הטורף . כי ככה פועלת שרשרת
המזון.
הוא גם הניח , שאף אחד לא טורף את הכריש , כי שרשרת המזון זו
הרי לא חד גדיא , שכולם שם טורפים את כולם .  הוא חשב על שרידי
הכריש המתכלים אל אמא אדמה . הוא חשב על האוקיינוס הכה כחול
ושקט . שקט כמו השקט שלפני הסערה . כה שקט היה האוקיינוס ,
שפרנסואה אפילו לא יכול היה להבחין בגלים ארוכים וזועמים ,
שחולפים על פניו .
פרנסואה המשיך להתבונן מבעד לחלון ולדמיין לו עולם משלו. "
תרצה משהו לשתות ? " שאלה אותו הדיילת , לבושה בחליפת הדיילות
הכחולה הלבנה עם השסע בצדי החצאית , הכל  כך מושך.            
                                                           
                                         בהחלט היה למה
להמשיך , חשב לו פרנסואה . " לא , לא תודה " ענה לה פרנסואה
בעוד עיניו מתמקדות וננעצות אך ורק בה , בפרצופה העדין והנאה
ובלחייה הסמוקות . " אולי משהו לאכול ? "  
לא , יותר מאוחר , תודה בכל מקרה " וחייך חיוך עגמומי , מאוד
מאוד  אירוני, החושף מעט  מאוד שיניים
" טוב, אם אתה צריך משהו תגיד " . פרנסואה המשיך לשבת מתבונן
באנשים שלצידו , זקנה בת 60 בערך , שעסקה בסריגה , ילד ואב ,
שמדברים על החזרה של מייקל ג'ורדן לכדורסל בהתלהבות , אך בעצב
ואישה בהריון , ששקועה הייתה בספר עמוקות בלא משים למתרחש לידה
.
פרנסואה הסתקרן לדעת איזה ספר היא קוראת . אבל הוא ראה מטושטש
ללא משקפיו . על - כן הרכיב משקפיו לראות יותר בברור , לא לפני
שניגב אותם מעט מהאדים , שהצטברו בהם על אף , שהיו בכיסו.
הוא הרכיבם וראה בברור , שהיא קוראת את " מאה שנים של בדידות "
מאת גבריאל גרסיה מרקס.
פרנסואה גרד בפדחתו והיה בטוח כי שמע על הספר הזה מתישהו וגם
טובות ותשבחות אודותיו , אולם הוא לא זכר בדיוק מה , מתי וממי
? לא שזה משנה כל כך, חשב לעצמו.- .

פרנסואה  נזכר בימי בית הספר , איך למדו אותם כל-כך הרבה
מקצועות שם. מתמטיקה, ספרות , אנגלית , לשון וכל היתר , אבל
בעצם לא למדו אותם כלום כי את החיים האמיתיים לומדים אך ורק
לבד ,
להתגבר על אכזבות , להתמודד עם כישלונות ובכל זאת להמשיך הלאה
. את זה הוא היה צריך ללמוד על בשרו . וזה כאב , אוי כמה שזה
כאב . ופרנסואה בן אדם רגיש עד מאוד . הוא לא יכול להתגבר
בקלות .
לא הוא לא . הוא צריך עזרה . אז הוא פנה לאנשים מסוימים ודיבר
איתם על זה והם העמידו פנים שהם מבינים ויודעים מה עובר עליו ,
כי הם חשבו שהם ידעו הכל . ופרנסואה מאוד  אהב" אנשים ,
שחושבים , שהם יודעים הכל. "
לאנשים האלה היה פתרון נתון לכל מצב ולכל בעיה . " זה הכל חלק
מהחיים " . " אין מה לעשות , צריך ללמוד לחיות ולהתמודד ". אין
מה לעשות . אבל פרנסואה ידע שהוא שנא קלישאות . החיים לא
היטיבו עמו . הוא נזכר באישה הראשונה , שאהב ודחתה אותו . וזה
כאב , איך זה כאב עד מאוד . הוא לא יכול היה לצאת מהבית ובקושי
לקום מהמיטה יומיים . הוא ראה את בני משפחתו במטושטש מרוב
דמעות שזלגו מעיניו . מאז גם החל להרכיב משקפיים כדי שלא יראה
יותר במטושטש וכדי שאחרים לא יראו יותר את דמעותיו ויגידו לו
שהם מבינים , יכולים לעזור , שיש הרבה דגים בים ועוד אלפי
קלישאות שלופות מהמותן , שניחמו אולי את נשיא ארה"ב  אחרי
שאשתו עזבה אותו , כי בגד בה , אבל בעצם גם זה לא קרה . הוא
חשב על הדחייה השנייה והשלישית . הוא חשב על האף הגדול עד מאוד
, שהיה לו ועל הריח התמידי שנשף מהפה כל אימת , שהגה צליל או
מילה כלשהי .
הוא חשב על העובדה , שנולד מכוער . הוא גם חשב על כך , שרצה
לעשות ניתוח פלסטי , אבל למעשה גם נולד בשכונות עוני ולא היה
בדיוק שחקן בהוליווד . אמו הייתה כובסת במו ידיה ויבלותיה
ואביו פועל בניין
שעבד מ- 17:00-8:00בכל יום וחזר הביתה מאוחר לצפות בטלוויזית
השחור לבן, שהייתה להם  
ובקושי החליף מילה עימו . הוא חשב על זה , שלא נולד חכם במיוחד
או מוכשר במיוחד
 במשהו .
למעשה , הוא היה דיסלקט . מאלו שתמיד היו מקבלים הארכת זמן של
איזה שעה או יותר ועדיין בקושי מגרדים את העובר .
הוא חשב על החברה בבית הספר , שהיו צוחקים עליו , שאלוהים קיפח
אותו לחלוטין .
" "תגיד לנו " אמרו לו החברה ( החברה שבהחלט לא שלו ) " אז
פשוט הייתה כתבה מעניינת בעיתון או שפשוט אכלת משהו לא טוב
והסרחת את המקום ? "  
"לא , אתה לא מבין , אנחנו פשוט רוצים לדעת למה נתקעת
בשירותים שם למעלה ופספסת את  התור?"
"אתה יודע , התור לקבלת השכל , היופי , הכריזמה וכל השאר... "
ואיך היו צוחקים , כשמבטו העגמומי עלה על פניו , ראשו נשמט מטה
והוא הלך מביט ברצפה , כי לא היה לו האומץ להביט בדבר מה אחר
.
לרגע הבזיקה בו התקווה , כי הם רצו לדבר עמו מתוך עניין מסוים
בה , אך לפיד התקווה המעומעם כבה מהר יותר משנדלק וכך גם כבתה
לאט לאט בערת נשמתו והדלק המניע את חייו , מאוויו ורצונותיו
נספג ונמהל אף הוא במימי ההשפלה , שהוטחו והושפרצו בו מדי יום
ויום בחייו .

הוא חשב על הזמן המועט , אשר בילה בצרפת . הוא חשב על פעילת
השמאל , שהתווכחה עימו , כי אנשים , הנותנים לאלוהים לשלוט
בחייהם הם בורים ולא יתקדמו לשום מקום .

הוא נזכר איך פניו האדימו ואיך התעצבן באותו יום וסטר לה . הוא
נזכר איך פתחו לו תיק ואיך הסתבך עם המשטרה בפעם הראשונה .
הוא נזכר איך הפסיכולוג שלו אמר לו , שהוא ממורמר יותר מדי
בחייו ושהוא צריך לפרוק את הכעס והזעם , שהצטברו בו על חייו
הכאובים . הוא צריך לפתור את הבעיה ולמצוא את הדרך לכך .
רק ששכחו להגיד לו איך . שוב , שוב , היה צריך למצוא את הדרך
בעצמו . ובכן , כעת אפשר להגיד  ,
שבהחלט מצא דרך לפרוק את זעמו .
הוא נזכר איך הפסיכולוג שלו אמר לו שיותר מדי מרמור , פחד ,
עצב , כעס , שנאה , קנאה ושאר הרגשות הרעים יכולות להשתלט עליו
ולגרום לו לבצע מעשה רע כל כך , אשר  בעקבותיו ישלחו את חניבעל
לקטר לעזור לנשים זקנות  לחצות את הכביש . הוא נזכר בשטיח ,
שהוא סוחב עימו בכל טיסה ונסיעה ולכל מקום אליו הוא מגיע . הוא
נזכר במקור השם פרנסואה ואז נזכר ששמו האמיתי הוא בכלל
לא פרנסואה , אלא סמיר .

הוא חשב באחת המחשבות האחרונות , כי חייו יכולים היו יכולים
להיות אחרת , לו באמת היה פרנסואה. הוא חשב שלכאורה הוא
ופרנסואה אינם דומים כלל, אך למעשה הם דומים מאוד בתחושותיהם
ביחס לעולם ובזעם, שהצטבר בהם ככל שהשנים נקפו להם. באמת שזה
היה יכול להיות נחמד אם הוא היה מצליח לדמיין לעצמו ברגעים
האחרונים שלו עם עצמו פרנסואה טיפה יותר שמח, אבל עובדה שאפילו
את זה הוא לא הצליח לעשות. הוא שפשף את כף ידו הימנית בסנטרו
בתנוחה של אדם חושב, הנהן ואמר לעצמו כמה שהבחירה שהוא עשה
הייתה נכונה.  

הוא פרש את ידיו מעלה, התמתח ונאנח את האנחה האחרונה בחייו .
כעת החל לנשום עמוק על מנת להרגיע את הלחץ , נשיפות ארוכות
ועמוקות . הוא חשב לעצמו , כי לראשונה בחייו הוא מרגיש מיוחד .
בעצם הוא כמו סופרמן , כי רק סופרמן יכול להיות לשנייה אחת
באוויר ושנייה לאחר מכן בקומה ה- 72 של בניין בוער הנושק לפסל
החירות ועדיין לצאת מזה חי והוא יחיה חיים נפלאים ונהדרים
בעולם שאחרי , בגן העדן .
הוא המשיך להתנשף במהירות והזקנה , שלידו חשבה , שהוא על סף
התקף אסטמה וקראה לאחת הדיילות .
נוצרה מהומה קטנה ואלו אשר ישבו לידו החלו להיכנס לפאניקה  .
סמיר החל לפרפר ולפרכס.  צעקות החלו להישמע ופרצופים מבוהלים
התרכזו סביבו . מוסטפא , שהיה ראש החוליה וישב מספר שורות
מלפניו קם ממקומו .הוא היה קרח ושחום בעל עיניים שחורות
וחודרות , שננעצו כרגע בסמיר .
סמיר נעץ בו עיניים ומוסטפא הנהן בראשו . סמיר חשב על ייעודו ,
על העולם הבא , הכניס את ידו הימנית אל כיסו בצד הימני של
המסמך שלף סכין יפנית משם וקרא את קריאת הניצחון שלו
" אללה הוא אכבררר...... ! "