פעם הייתי דוגמן, היום אני סתם מכוער. זה יישמע לכם אולי
מצחיק, אבל פעם כשהייתי דוגמן, הייתי מסתכל במראה, היה בא לי
להקיא. היום, אני סתם מכוער, אבל כשאני מסתכל במראה כלום לא
קורה. הכל נשאר בדיוק אותו דבר. כאילו, הקיבה שלי כבר פיתחה
אדישות כלפיי. אני פיתחתי אדישות כלפי עצמי.
אני כבר התרגלתי לעצמי.

פעם הייתי כל-כך יפה. יפה מהסוג הזה, שכשאנשים רוצים להגיד לו
משהו, הם שוכחים מה הם רוצים להגיד, כי הם עסוקים מדי בלבהות
בו. להיות יפה זה קצת מוזר. אני מתכוון כאילו שגם כשאתה יפה,
אז בהתחלה אין לך מושג, שאתה כזה. אתה קם בבוקר, עיניים חצי
עצומות, מסרק את השיער ומביט בעצמך במראה, באותו פרצוף איתו
חיית כל השנים האלה והכל נראה לך נורמלי. אתה יוצא החוצה משוטט
לך להנאתך, שורק בכל צרוד ומאושר, הידיים בכיסים, הגוף מתנועע
מצד לצד, הציפורים מצייצות וחגות מסביבך והראש בעננים. אתה לא
מפריע להם והם לא מפריעים לך. ממש כאילו יצאת מאיזה סרט מצויר
או מאיזו בדיחה על הרשלה.
ואז בשנייה אחת, הכל פתאום נגמר כמו מוזיקה, שנפסקת פתאום
בסרט. אתה רואה איזה מישהי שמוצאת חן בעיניך ובוהה בה כאילו לא
ראית יופי כזה מימיך. אבל הדבר המוזר הוא שהיא בוהה בך בחזרה.
בהתחלה, זה לא נראה לך הגיוני. אתה שואל את עצמך שוב ושוב למה,
לעזאזל, היא בהתה בך. אתה ממשיך ללכת ברחוב, חוזר הביתה, מדליק
את הטלוויזיה, מזגזג בין מליוני ערוצים, עד שפתאום נדלקת לך
הנורה בראש. אז, רגע... רגע אם  אני הבטתי בה כי היא יפה והיא
הביטה בי, אז יכול להיות ש... לא, זה לא הגיוני.  אני? אתה
שואל את עצמך במבט מעט המום ובפרצוף אשם כאילו מישהו הפנה
לעברך זרקור, אבל בתוך תוכך אתה יודע, שאתה מחייך. אתה כל-כך
מחייך, שאתה רוצה לדבר על זה עם מישהו, אבל אתה לא רוצה להתנשא
מעליו. אתה מתמלא באנרגיה כזאת, שלא חשת מקודם, אתה רוצה לפרוק
אותה. אתה רוצה לרוץ דרך כל המדרגות של האימפייר סטייט
בילדינג, לשבת על קצה של איזה אנטנה גבוהה ולצעוק לעולם "אמא,
אני יפה...!" ועל הזין שלך שכולם יידעו, שכולם יקנאו, אבל אתה
שותק.

פעם הייתי עומד מול המראה שעות, בוהה בעצמי מתוך הערצה. הערצה
על זה שנבחרתי. כן, אני זה שנבחרתי מלמעלה. אני הוא זה אשר לא
יהיה בינוני כשאר האנשים על פני הכדור הזה. אני הוא זה אשר
ניתן לו אותו פרצוף יפה. אני הוא זה אשר יהיה מושא הקנאה של
אותם רבים, אשר לא זכו להיבחר.
אין מה לעשות. האהבה היא כח והיפים הם כמו האצילים של האהבה.
היפים הם האריסטוקרטים. היפים הם המעמד העליון והמיוחס. היפים
הם השולטים והרודים בכל השאר. היפים הם בעלי הכח. ואני בהיותי
בעל כח, עשיתי מה שכל בן אנוש אחר היה עושה, ניצלתי אותו לרעה.
הייתי שוכב עם נשים על ימין ועל שמאל ומשליך אותם לכלבים בלא
זיק של מחשבה. כאילו היה זה מן אינסטינקט. אינסטינקט, הבא
להזכיר שאין הן ראויות לאותו חיוך שאשלח בהן בבוקר, כשנתעורר
מחובקים. אינסטינקט, הבא להזכיר לי  שאין הן ראויות לפרצוף
כשלי.
הייתי מסופק אם אף קיים בן אנוש הראוי לו. אך עם זאת הכרתי
בצורכיהם של בני האנוש להכיר ולהתוודע לאותו פרצוף, הנראה
כאילו נלקח מגלקסיה אחרת ולשכוח בהינף מבט את כל תלאותיהם
וצרותיהם היומיומיות.
הייתי חוזר על אותם פעולות שוב ושוב כאילו הפכו לחלק משגרת
חיי. הייתי מפתה את כל מי שנקלעה במבטי
רק כדי לאשר כל פעם מחדש את עובדת היותי יפה ונבחר. הייתי מסלק
אותה מיד לאחר מכן רק כדי להרגיש שוב את אותה תחושה משכרת של
עליונות וכח.
היום, שבו גיליתי את המסיכה התחיל ככל הימים. אספתי עוד איזה
מעריצה לפתח ביתי הקט וכעבור שעתיים היא כבר הייתה בדרכה
החוצה. " אני שונאת אותך..." היא אמרה בעודה לובשת את הבגדים
בחופזה. " אתה פשוט בן- אדם מגעיל...". כל-כך רציתי שכבר תלך.
היא כבר אחזה בידית, פתחה את הדלת ואז הסתובבה, הניפה את אצבעה
לעברי ואמרה "בלי הפרצוף שלך אתה כלום. אם רק יום אחד מישהו
ידקור אותך בפנים או משהו..." אמרה כמייחלת לכך שהיום הזה כבר
יגיע.  חייכתי חיוך אדיש ופניי הביעו בוז ושאט נפש רבה כלפיה.
היא טרקה את הדלת.
בערב נגשתי כבל יום להביט בעצמי במראה, מתמוגג מהדמות אשר
משתקפת לנגד עיני. את רואה. אני עדיין יפה. הפרצוף שלי עדיין
בסדר. זה ממש לא משנה, מה שאמרת. מי את בכלל? מי את בכלל
שתאחלי לי את זה? חוץ מזה את לא יודעת שאני חסין. אני חסין. אי
אפשר לערער אותי. אין לי רגשות . אני לא אנושי. אני יופי מוחלט
. אני רוע מוחלט. היופי הוא מהותי. עמדתי מול המראה, צוחק את
צחוקו של הרוע המוחלט. צחוק הבא לחפות על מבוכה. מבוכה, ששררה
בי עקב אותן מחשבות, שעד לא מזמן היו זרות וכעת החלו לנקר להן
במוחי. תחושות צמרמורת קלות החלו להלום בי שוב ושוב. מלותיה
הדהדו במוחי שוב ושוב. מעולם לא חשבתי על כך קודם. מעולם לא
חשבתי מה אהיה אם לא אהיה יפה. זה תמיד נראה לי מובן מאליו.
הבטתי במראה. ראיתי שם דמות חסרת אונים.  ראיתי שם מבע פנים של
עשיר העומד לרדת מנכסיו.
לראשונה בחיי התוודעתי למושג הקרוי פחד. הפנים שלי הם כל מה
שיש לי. ידעתי שאני חייב לשמור עליהם.

כשהלכתי ברחוב הייתי מסתכל מימיני ומשמאלי ושוב מימיני ושמאלי,
נועץ מבט נוקב ודרוך בכל העובר לידי. נועץ מבט  נוקב בכל מי
שהעז להיישיר מבטו אליי. יודע שהם שונאים אותי. יודע שהם
מקנאים בי. יודע שהם מחפשים דרך כלשהי לנשל אותי מיופיי. הם
מסוגלים לעשות הכל, אפילו לחבור לממשל ולתכנן תאוריית
קונספירציה שטנית כלשהי רק במטרה להרוס את פרצופי הענוג.
אבל אני לא אתן להם!

לשם כך הגיתי תוכנית נגד משלי. חככתי את  כפות ידיי זו בזו
וחייכתי חיוך ערמומי. החלטתי לחבוש מסיכה לפניי. לכם זה נשמע
אולי לא הגיוני. אבל מצד שני לכם אין מושג מה זה להיות בראש
סולם ההיררכיה של היופי. לכן אין מושג כמה השקעה, עורמה ותחכום
צריך על מנת לשמור על המעמד. ידעתי שבעזרת המסיכה אני ארמה
אותם. ידעתי שעם המסיכה אני הופך להיות כאחד האדם. אני סתם בן
אדם אלמוני, לא יפה, לא מכוער. סתם יצור חסר שם ופנים. סתם בן
אדם בינוני שכולם מתעלמים ממנו או יותר נכון פריק, שבוהים בו
לשנייה ומיד אחרי זה מסיטים את הראש לצד השני. בן אדם, שמסתיר
מאחורי המסיכה סוד כמוס ונורא, שאף אחד ממילא לא רוצה לדעת
מהו. אמנם באתי פחות ופחות במגע עם אנשים והפכתי ליותר ויותר
בודד עם הזמן. אך אין זה משנה דבר. כעת משהתמסרתי בצורה מוחלטת
ליופי וכפיתי על עצמי מרצון את חיי הבדידות, אבדתי את הצורך
בבני התמותה האלה. כעת אני סמוך ובטוח יותר מאי פעם בדבר עובדת
היותי יפה, לכן אין לי צורך להסתכן במגע עמם רק כדי לאשר עובדה
זו כל פעם מחדש.

במשך זמן לא מועט חייתי בבדידות מזהרת. ללא מגע אנושי וללא
שיחת חולין אפילו מלבד אולי "שלום" סתמי עם החנווני במכולת.
יום אחד, כשהייתי באיזה ביקור שגרתי בסופר, פגשתי אותה. היא
אמרה שהיא תשמח להכיר אותי בארוחת ערב. אני רק עמדתי שם
ושתקתי. מבט של הלם נעטה על פניי בתוך המסיכה.
מסתבר שהיא הייתה מן פעילת גרינפיס כזאת. אחת שרוצה להציל את
העולם. היא אמרה שאחת הבעיות של העולם היום היא שלאנשים איכפת
יותר מדי ממראה חיצוני, אבל לה לא איכפת. היא רצתה להראות
שאפשר גם אחרת. היא הייתה כל-כך בטוחה שמאחורי המסיכה הזו נמצא
סיפור כל-כך טראגי, שהיא לא תוכל שלא להתאהב בי. היא אמרה שזה
בסדר. שאני אספר לה  רק כשארגיש מוכן, אם בכלל. היא אמרה לי
שלהיות איתי זה כל-כך מרגש. זה כמו לחיות בתוך הסיפור של
פאנטום האופרה.
בהתחלה חשבתי שהיא קצת מוזרה. הייתי נועץ בה מבטים כל הזמן.
מבטים שחודרים אפילו את המסיכה. חיכיתי שתלך. שתקתי לא מעט כדי
שהיא תרגיש לא נעים, אבל היא רק המשיכה לעמוד שם ולחייך, מניחה
שאני רוצה או זקוק לחברה אנושית כלשהי.
יום אחד וללא התראה מוקדמת פשוט החלתי להזיל דמעות. רציתי
להגיד לה ללכת. רציתי להגיד לה לעוף. רצתי להגיד לה שהכל בגלל
כל הדיבורים האלה שלה, אבל פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות. עמוק
בתוך תוכי, ידעתי גם למה. לא יכולתי להיות אדיש כלפיה יותר.
היא נגעה בי נפשית ופיזית. התעלסנו באותו הלילה. עבר כל-כך
הרבה זמן מאז הפעם האחרונה בה הרגשתי משהו. זה היה כאילו חזרתי
להיות אנושי.
התחלתי לקוות. התחלתי לחלום. דמיינתי חיים כאלה עם סוף טוב כמו
בסרטים.
ידעתי שרק דבר אחד מפריד ביננו.

כשהסתכלתי במראה, ראיתי פרצוף שלא ראיתי מזה זמן רב. חשבתי
עליה. על איך שהיא מררה בבכי אחרי שהורדתי את המסיכה. על איך
שהיא צעקה עליי שאני פריק מעוות. שאני חולה נפש שמקומו בבית
משוגעים. היא אמרה שאני לא ממש לא מסכן כפי שהיא חשבה. אבל
אני, כשהבטתי באותו רגע במראה, דווקא ראיתי בן אדם כל-כך מסכן,
שרק עכשיו הוא נהיה מודע לזה שהוא מסכן.
הפרצוף שלי עדיין היה יפה כהרגלו, אבל למען האמת לא יכולתי
להסתכל על עצמי במראה מרוב שהוא היה מגעיל. ממש שנאתי את עצמי
באותם רגעים. נפטרתי מכל המראות שלי, אבל עדיין רציתי להקיא כל
אימת שההשתקפות שלי צצה לה מעל מסך הטלוויזיה. לא יכולתי לישון
מרוב מחשבות. התהלכתי לי כמו סהרורי. חייתי באי ודאות נפשית
כזאת. לא ידעת אם אני אצליח להתמודד אפילו עם המחר. הרגשתי את
הסוף, המוות והאבדון אורבים להם בפינה. ידעתי שמשהו חייב
להעשות. ידעתי שאני חייב לנצח את האובססיה לפני שהיא תנצח
אותי. אינני יודע מנין היא באה. אולי אפילו משמיים, אבל לפתע
דלקה הנורה בראשי. לפתע הבנתי שאין דרך יותר טובה לנצח את
האובססיה שלי מאשר להעלים את מקורה.

עמדתי מול המראה, לוקח נשימה עמוקה ומרוקן את כל האוויר
שבראותיי. ידעתי שהגיע הרגע. הלב החל לדפוק בקצב מואץ. החלתי
להסיר את התחבושות מעל ראשי. אגלי זיעה מועטים החלו לבצבץ להם
על המצח. ההתרגשות, שבי רק הלכה וגברה. חשבתי איך הרופא כל
הזמן חזר והזכיר שאין לי מה לדאוג  ושהוא מאוד מיומן בדברים
האלה. חשבתי עליה ושבלעדיה בחיים לא הייתי מגיע לעשות את
הניתוח הזה. המשכתי להסיר את התחבושות, אשר חשפו טפח אחר טפח
מפניי. פניי החדשות! צעק לו איזה קול פנימי שבליבי. הבטתי
בעצמי וחיוך רחב עלה לו על פניי. הבטתי למעלה אל השמיים. הם
נראו לי כחולים מתמיד והעננים נעו על פניהם במן רוגע מעורר
התפעלות. איזה עולם נפלא, חשבתי לעצמי. הבטתי שוב במראה. מעולם
לא ראיתי פרצוף מכוער יותר. אני מכוער, חשבתי. אני חופשי
ומכוער כפי שתמיד רציתי להיות.
אבל לראשונה בחיי הרגשתי יפה.