"אתה זוכר שאמרנו שזה לא מגיע לי לבכות בלילה לבד?" היא שוכבת
במיטה, מחזיקה את הפלאפון בידה, יודעת שיקח לה עוד זמן להירדם.
היא משחזרת את המשפט הזה שוב ושוב בראש שלה, תוהה אם לשלוח או
לא. מצד אחד, הפנים שלה שטופות ודמעות והיא יודעת ששום דבר לא
יעודד אותה מלבד הקול שלו שיגיד לה שהוא מצטער ושזה באמת לא
מגיע לה ושהוא אוהב אותה. מצד שני, כמה פעמים היא כבר שמעה
אותו אומר לה את הדברים האלה, ועדיין כל כמה ימים היא מוצאת את
עצמה בוכה לבד בלילה, מנסה לשווא להירדם.
היא משחזרת בראש את הדברים שקרו בימים האחרונים - בהתחלה נזכרת
בדברים הרעים ואז בטובים. היא נזכרת בזה שהוא כבר לא רוצה
לנסוע איתה לשום מקום, בזה שהם לא דיברו כל היום, בזה שהם לא
יראו אחד את השני שבוע וחצי ולא נראה שממש אכפת לו, בזה שהוא
כבר לא קונה לה מתנות ולא מפנק אותה בהפתעות קטנות. אבל אז היא
נזכרת באיך הוא אהב אותה במסיבה, באיך הוא לקח אותה לאירוע
משפחתי ולא התבייש בה בכלל.
המחשבות מתרוצצות לה בראש, והיא מחליפה צדדים ותנוחות במיטה,
חסרת מנוחה.
היא מדליקה את הפלאפון, יודעת שאם במקרה איך שהם סיימו את
השיחה יגרום לו לשלוח לה הודעה אוהבת, היא תוכל להירדם בקרוב.
היא מחכה כמה שניות, האור מהמסך כבר נעלם ואין שום צליל של
הודעה. בנואשות של הרגע היא מחליטה לשים את הפלאפון על שקט -
אפילו שאין לה שום חשק שיעירו אותה בבוקר כשהיא סוף סוף לא
צריכה לקום לתגבורים - למקרה שמתישהו במהלך הלילה והבוקר הוא
אולי ישלח לה הודעה.
מתישהו המחשבות גומרות אותה והיא נרדמת. את כל הלילה היא ישנה
בשלווה יחסית, ומתעוררת בבוקר לצלצול הדלת שנפתחת ע"י אבא שלה
שיוצא לעבודה. היא לוקחת את הפלאפון בידה ומקווה לראות את
הכתובית - "הודעה חדשה התקבלה" על המסך שלה. היא זורקת את
הפלאפון בחזרה על המיטה ופתאום נתקפת בהתקף שיעול לא ברור ולא
אופייני, ואחרי שהיא כמעט נחנקת למוות היא מצליחה להירדם שוב.
היא קמה בעשר וחצי, שוב בודקת את הפלאפון ורואה שאין חדש. היא
מחליטה להתעורר, יודעת שיש לה מתכונת ללמוד אליה. היא קמה
מהמיטה, מצחצחת שיניים, מחליפה לבגדי בית, ועולה על המחשב. ככה
היא מעבירה את השעות, במחשב ובללמוד. או יותר נכון, בלהיות על
המחשב ולעשות הפסקות מללמוד.
היא יודעת שברגע שהוא יתקשר הכל יהיה בסדר, הם ידברו והכל יהיה
בסדר והיא תהיה בסדר וכל מה שעבר עליה בלילה ובבוקר ייראה לה
חסר פרופורציה. אבל למה הוא לא מתקשר? למה לא אכפת לו מחברה
שלו? ושוב המחשבות חוזרות להטריד אותה. היא מרגישה כל כך
מטומטמת לחכות שהפלאפון שלה יצלצל ועל המסך ירצד השם שלו. אבל
זה לא קורה. השעות עוברות, היא מעסיקה את עצמה. היא יודעת שהוא
לא מתקשר כי הוא עסוק בללמוד למתכונת שלו. אבל כל מה שהיא רוצה
זה רק טלפון קטן, שהוא יגיד לה שהוא אוהב אותה, והיא כבר תשכח
מהכל.
פתאום נשמע צלצול, הפלאפון לידה רוטט בכל כוחו, כאילו מזדהה
איתה בהתרגשות שלה. היא מרימה את הפלאפון ומסתכלת על המסך,
מחכה שנייה ועונה.