סתם עוד טיול טיפשי של בית-ספר. טיול שמתחיל ב-12 בלילה גורלו
נחרץ מראש. שש שעות של נסיעה, וכולם כל כך רוצים לישון... איך
אפשר להירדם בין כיסא לכיסא באוטובוס?! חזרה לתנוחת העובר...
"כמה נתרחקנו".
כולם בהתחלה צורחים מרוב ההתלהבות הזאת שנוצרת כשכבר עייפים,
אבל לא עד הסוף. אבל אחרי כמה שעות כבר נרגעים, הנהג מכבה את
האורות, ונשמעים רק לחשושים בחושך.
אני מצליחה להירדם.
... לא יודעת כמה זמן עובר עד הרגע בו ההכרה חוזרת אליי. זה
קורה פתאום, ולא ברור למה כל הגוף שלי כואב, למה כל-כך חשוך.
אני לא מתעוררת עד הסוף, זה עדיין חצי חלום... וסביבי לחישות
וצחקוקים, כמו שדונים בבית ישן.
- "אנחנו נהיה עוד סיפור עצוב בעיתון."
- "תראו, זה פשוט אטום!"
- "איך הנהג יראה משהו?!"
- "בטוח ניפול..."
ואני לא מצליחה להבין למה הם אומרים את זה. עוד מתיחה, מהסוג
שאוהבים אצלנו? ואני מפחדת, המציאות עוד לא חזרה אליי. מציצה
החוצה מהחלון.
יש שם חושך.
חושך לבן-כהה ואטום לגמרי, כמו קיר. ככה סביב כל האוטובוס, וגם
לפניו. מכת קלאוסטרופוביה... ואז הקליטה המאוחרת - זה ערפל
סמיך, שלא רואים דרכו כלום, עוטף אותנו, ורק במקומות נדירים יש
בו קרעים קטנים, קרוב לגלגלי האוטובוס. דרכם רואים שאנחנו על
שביל דק, תלול, שמתפתל סביב הר, ורואים כמה אנחנו קרובים לקצה,
אולי באמת עוד דקה ניפול לתוך התהום... הלחישות המפוחדות
מתחזקות, ואני עדיין בין חלום בלהות ומציאות חשוכה, נבהלת
נורא.
טיפשי אולי, אבל באותם הרגעים אני בטוחה שהאוטובוס באמת הולך
ליפול מההר, ואלו הן השניות האחרונות, האחרונות בחיי... מתוך
פחד, היסטריה, עייפות, הכל ביחד, אני מתחילה לבכות, לא רוצה
שהכל ייגמר עכשיו דווקא, כי לא הספקתי!!!
על מה הייתם חושבים לו ידעתם שיהיה הדבר האחרון עליו תחשבו?
הציור הכי אופטימי שיצא לי אי פעם, זרוק על השולחן, ועדיין אין
בו שמיים, ואין כלב, ולא יד עם מפרט. אני נזכרת בו לרגע קצר...
ואז באדם אחד, במי שגרם לי לצייר את הציור שאושר ממש נוטף
ממנו, מישהו שהכרתי רק לפני שבוע, והתמכרתי לדמותו מהר כמו שאף
פעם לא קרה לי, והוא לא ידע את זה - לא הספקתי לומר לו, לא
אוכל לגעת בו, לחבק אותו, לא אדע אם זה הדדי, כי זה הסוף
עכשיו, עוד רגע וייגמר...
השפיות אוזלת... ואני מנסה להתרכז ולשלוח לו את המחשבה הזאת.
"אני אוהבת אותך".
אני לא מאמינה בטלפתיה.
מצחיק, לא? איזה שטויות עוברות לאדם בראש כשהוא חושב שהוא ימות
עוד שנייה... ואין שם שום אור בסוף המנהרה.
האוטובוס מגיע לחניה בראש ההר.



זה קרה באמת