בדבר הזה שיש בך וישן במשך רוב ימות השנה,
איש לא יוכל לגעת
ואת לא תתני לאיש.
את אישה-ילדה עם מגנים שאפילו הפחדים לא מתעסקים איתם.

שם חם
שם את חיה בתכלית אחת,
אך מבעד לניצוצות האמת שמזכירים את טבעם של חיים,
יש חלל שלא נמשך

אז את כועסת ומרה על קצב מהיר של גדילה,
נזכרת בסיפור ישן,
על חוף הים שלך שנמצא במרחק נגיעה
ועל פחדים עכשווים שלא משחררים את האבן אליו
כדי ליצור מעגלים מיימים,
את יודעת, הנפש צריכה מידי פעם מנוחה.

אל תסתבכי במחשבה שאחרים היו משלמים בשבילה,
הים עכשיו רגוע
וברגע הסערה את יודעת מה הים עושה
הוא יורק בפרצוף חלקים שפעם היו לאבנים ורק הרוח מזהה.

פסימית כי אסרו עליך עולם
וכבלו אותך במתן משמעויות כבדות
כקלות תינשאי על גבי חלומות,
נשמה קטנה, אם כואב לך מיאוש ואת עוד רגע
נשברת, תקראי לי בכל כח
בתוך צדפה שומעים רק נעימות.
אסגור עליך את שלך, אך לא לפני, אדאג ששנתך תהיה עמוקה
                                         
                                                     
רגע-בינה של יאוש ממני

אני יכול להקיץ מחלומותי כשהקץ שופך בי ארס
נכון, הוא מקומם.
אבל תחושת האובדן והיכולת בתזוזה מזכירים לי
שאם חלומות אינם נועדו להתגשם
אז הכל כאן מסריח
        גיהנום וגן-עדן שלובים בראשי
אני הם - והם אני