הוא היה פוקד את המשרד על בסיס יומי. פעם אם לא פעמיים ביום
הוא היה מגיע לשם. "מה שלומכן?" "איך עבר סוף השבוע?" "מה
התכנונים ליום שישי?". השאלות אולי חזרו על עצמם כל פעם מחדש,
אבל תמיד היה אפשר להבין שלכל שאלה שלו באמת יש משמעות, וכי
הוא אכן מקשיב לתשובות ולא סתם מקבל אותן כמובנות מאליו. הוא
תמיד התעניין בשלומן, ובמצב רוחן. הוא היה איש כזה, אחד שתמיד
ישאל אותך "איך את מרגיש" ואתה ישר תדע שהוא לא שואל כי זאת
הדרך שלו להגיד לך שלום, אלה כי הוא באמת רוצה לדעת מה מציק לך
ומה משמח אותך.

אותו שבוע, שהוא נכנס למשרד ושאל את אותן השאלות, היה אחד
השבועות הביזאריים בשבילו. הן היו שתיים. יפות, חמודות. כאלו
שאף אחד לא יסרב להן. האופטימית תמיד ידע להגיד שהיא מרגישה
טוב. גם כשהרגישה רעה, ידעה איך להגיד לו זאת בצורה הכי
אופטימית בעולם. הוא מבין שמשהו מציק לה אך הוא יודע שהיא
מתגברת על כך. השניה, הייתה קצת יותר פסימית. עולמה היה הרבה
יותר צר וסגור. כשנכנס בבוקר אותו יום למשרד, היא הייתה
חיוורת. הוא לא שאל לשלומה, הוא ישר נכנס בעובי הקורה ושאל לעד
כמה זה רציני. היא לא הרחיבה. משהו בהחלט הציק לה, וזה לא היה
משהו יומיומי כמו מחזור, או ריב עם ההורים. זה היה משהו קשה
יותר, משהו שמיגר את דמה מפניה.

יום למחרת, אפילו איפור היא לא שמה. לא היה אכפת לה. זה הדבר
האחרון שהפריע לה עכשיו. איפור. מי בכלל צריך את זה? למה זה
טוב? מי מעריך בן אדם על סמך מראהו החיצוני? למי בכלל אכפת איך
מעריכים בן אדם? והיא חיוורת.
"החבר כתב לי מכתב, שהוא עוזב אותי. הוא כתב שהוא חשב עלי
ועלינו המון, ושאין שום דרך שבעולם שאנחנו נמשיך להיות ביחד.
הוא לא רוצה להתכווח, או לריב, הוא רק רוצה להיפרד".
למשמע המילים הוא ידע שעבר בינה לחברה חתול שחור. אבל דברים
כאלו קורים, זה אפילו קורה כל הזמן. אי אפשר לחיות בעבר ורק
לחשוב כמה מפסידים, חייבים להסתכל קדימה, ואולי באמת יבוא
מישהו הרבה יותר טוב. אז לא. בשבילה החבר הנוכחי היה הכי טוב,
לפחות לדעתה. לאבד אותו היה לאבד את כל עולמה, והוא לא ידע
זאת. לתומו הוא חשב שהיא תתגבר על החבר ועכשיו זה רק משבר
זמני.

כל חייו הוא ניסה לעזור לאנשים. לא הייתה פעם אחת שהוא שמע על
ידיד או ידידה במצוקה והוא לא נרתם. הוא השקיע מעצמו הרבה על
מנת לשפר מצב רוח של קרובים אליו, למרות שלפעמים זה היה בלתי
אפשרי. מספר חודשים קודם לכן, הוא דן איתה על הלימודים שלה.
כמה חשוב ללמוד ומה היא רוצה ללמוד. היא הייתה מאוד פסימית,
בעיקר ביחס שלה עם הוריה ועם אחיה, ובעיקר עם העובדה שהיא רוצה
להתחיל ללמוד כמה שיותר מהר, אם אפשר, כבר בעוד ארבעה חודשים.
היא לא הראתה הרבה אופטימיות, אבל היה שמץ. ארבעה חודשים כמעט
עברו להם, ועכשיו המצב בכי רע.

הוא יצא מהמשרד מהרהר במחשבותיו. חושב כמה היא חיוורת וכמה היא
אולי מגזימה ביחסה למה שקרה עם החבר. מהרהר האם יש דרך נוספת
בה אפשר לתמוך בה, לעזור לה, אולי לגרום לה להבין שהעולם
כמנהגו סובב וכמו שקויין פעם אמרו זאת בדרך הכי מציאותית -
ההצגה חייבת להימשך. כל אותו היום הוא חשב על מה שאמרה, ועל
האופן בו נראתה. הוא ידע שחבריה האחרים מנסים בדיוק כמוהו
לעודד אותה. הוא לא מכיר אותה יותר מדי טוב, ובכל זאת ניסה
לגרום לה להבין שאין להפריז בדכאון שלה.

משהו הציק לו. הוא לא שם לב לזה, אבל משהו בהחלט רבץ בליבו.
איך משכנעים מישהי שגם אם יחסיה עם מישהו קרוב מאוד נגמרו,
עדיין יש אנשים בעולם שקשורים אליה? והיא חשובה להם? ואולי היא
צריכה להתנחם בעובדה הזאת ולקוות שיבוא מישהו אחר. איך גורמים
לה להבין את המשמעות של היותה כה פגיעה. זה כבר לא עניין של
איפור או חיוורון, זה עניין מנטלי ונפשי. צריך לגרום לה להבין
שבמצב כזה היא יכולה לפגוע בחברים קרובים ובסביבה. צריך לגרום
לה להבין שאנשים מבינים אותה, ורוצים לעזור לה, אבל הכל תלוי
בה, וביחסה לסובב אותה.

הוא נרדם טוב מאוד בלילה, הוא אפילו לא הרהר במחשבות יותר. זה
נפסק איפשהו בערב. הוא הספיק לשכוח ממנה כבר לקראת אחר הצהרים.
ארוחת הערב דווקא הייתה ממש מצוינת. נתח אנטריקטו מובחר וסלט
קיסר עם רוטב אלף האיים. הקינוח לא היה משהו, אבל אי אפשר לספק
100% תמיד. אחיו קצת הציק לו בערב כדי שיעזור לו להגדיר כתובת
eMail חדשה והוא גם רצה להתחיל לקרוא את הספר של טולקין, שר
הטבעות. כשהלך לישון, חשב כמה טוב יהיה מחר, היו לו תיכנונים.
לסגור כמה עניינים עם החברים, לסגור כמה דברים בעיר. מוטרד הוא
לא היה, לא ברור מדוע.

כשהגיע למעוז חפצו, כולו מחויך מהיום שמצפה לו, פגש באחד
מחבריו. הוא היה במקום בלילה, מקפל את מצעיו ופניו נפולות. הוא
חשב שחברו היה עייף, אך בכל זאת העז ושאל "מה קורה?".

"בחורה מהמשרדים בבניין השני התאבדה". הוא באמת קצת היה המום
וניסה למקד בדיוק את עומס מחשבתו על מי מדובר. הוא לא הצליח.
חברו המשיך: "חבר של עזב אותה". הוא ידע. לעזאזל הוא ידע שחבר
שלה עזב אותה, אבל רגע, מה, לא!
בריצת אמוק בה לא רץ בחייו הוא התקדם למשרד שלה. מרחוק הוא ראה
אנשים עומדים בחוץ. דוחף את כולם הוא מפלס דרכו פנימה, והוא
נעמד דום. כולם שם, בוכים וחיוורים, והיא לא. היא לא הייתה
שם.
הוא עומד ומסתכל, מנסה להפנים, רוצה לקחת אחריות, רוצה לנגב
להם את הדמעות, רוצה להגיד להם זה: "זה לא יתכן", אבל שותק.
הוא לא יכל וגם לא רצה לדבר. הוא הסתכל על האנשים, פניו
האדימו, והוא יצא החוצה, הוא חיפש אוויר. הוא חיפש מוצא, הוא
חיפש הקלה. הוא התיישב על הרצפה והתחיל להריץ תסריטים בראש.
בשניה אחת, חייו הפכו ממשהו משמח למשהו לא ברור. הוא לא ידע אם
הוא עצוב, אם הוא פגוע או סתם, לא מרגיש כלום אך בכל זאת מנסה
להראות כמו כולם.

"היא קפצה מעזריאלי, היא השאירה פתק לחבר שלה ובו היא אמרה
שבלעדיו, לא תוכל לחיות יותר". הוא לא היה צריך לשמוע יותר
מזה. באותו הרגע ששמע על דבר מותה, הוא הבין. הוא כשל. הוא לא
שם מספיק לב, הוא לא ניסה מספיק.

באיזו מהירות חיים מתחילים, כמה קשה לבנות אותם ולהגיע למשהו
משמעותי גם אם לא מבינים עד כמה הוא משמעותי ... וכמה זה קל
ברגע אחד, להחריב עולם ומלואו. כמה קל, מבלי שממש חושבים על
זה, להפוך משהו חי וקיים לקבר בטון קר ודומם.